צדק חברתי במקומותינו מהו?

במסגרת "מסעות הצלב הכלכליים" של עיתונים כלכליים כדה-מרקר או נספחים כלכליים במעריב ידיעות אחרונות ועיתונים אחרים, הם מפרסם מאמרים המנסים לעסוק ב"צדק חברתי". תרומה אינטנסיבית מאוד לכך תרמה "המחאה" החברתית בקיץ 2011, אבל לא היא המציאה של הנושא. משום מה שוכחים העיתונים והכותבים בהם, ש"צדק חברתי" איננו בדיוק מה שביקשה לראות בו "המחאה" החברתית. הוא מושג מורכב, לא אינטואיטיבי ובניגוד למשתמע ממאמרים שונים איננו מובן מאליו.

בסוגיית מאבקי המעמדות המתקשרים לפעמים למושג הצדק החברתי, שוגים הכותבים מכל וכל כאשר הם מאמצים, כל אחד בסגנונו, לאחר יד, הנחת-יסוד לפיה ה"עוול לצעירים" אינו מוסרי, אבל "עוול לקשישים" ולקשי יום אחרים, עוול לא פחות חמור יש לומר, הוא מוסרי, כלומר: צודק. זהו היפוכו הגמור של "צדק חברתי".

בדרך מוזרה כלשהי, מצליחים כותבים רבים "לשכוח" ומנסים בכך גם להשכיח, שכל מה שיש לצעירים כיום נבנה, נהגה, נוסד, יוצר, פותח, הוקם, טופח ונישמר שנים ארוכות ובקשיים רבים דווקא ע"י המבוגרים והקשישים. עצם העובדה שהמדינה ממשיכה להתקיים נוכח איומי אויביה וכל מה שיש בה ברמת הפרט וברמת הכלל, נובעים משנות שירות רבות של הקשישים בסדיר ובמילואים, משנות עבודה פוריה רבות שלהם במשק הלאומי ומתרומה מתמשכת לקהילה בדרכים שונות.

מבוגרים וקשישים שיש להם כיום בסיס קיום כלכלי סביר, הם לרוב אנשים שעבדו קשה במשך עשרות שנים, חסכו בקרנות פנסיה ובכלים פיננסיים אחרים, ודאגו כל חייהם הבוגרים לא לבזבז כל מה שהרוויחו ולא לחיות ברמת חיים שאינה תואמת את יכולותיהם הכלכליות, דהיינו: ההוצאה חייבת תמיד להיות נמוכה מההכנסה הקבועה. רבים מהם הרשו לעצמם לצאת לחו"ל בפעם הראשונה כאשר גילם היה כפול ופי שלושה מגיל הצעירים העושים זאת כיום, ולא נגרע מכבודם דבר; ההיפך הוא הנכון.

ציפיות אינן מייצרות תפוקות במשק

נכון, הזמנים השתנו, הציפיות הן אחרות, קצב החיים שונה, הסיפורים מעבר לים קוסמים והקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לממש כיום נסיעה לכלכ מקום בעולם - מפתה. אולם הקסם הוא לעיתים קרובות מציאות מדומה, ואמריקה - מודל העל לחיקוי עד לא מכבר, היא המדינה שבה פערי ההכנסות וחוסר הצדק החברתי הם הגדולים ביותר. גם לסקנדינביה המעטירה חולשות חברתיות רבות משלה ודי אם נזכיר את שיעורי ההתאבדות הגבוהים מאוד בה, את התנוונות התא המשפחתי ואת הדעיכה הדמוגרפית שמאיימת לאיין את הייחוד הסקנדינבי תוך דור או שניים.

אולם ציפיות ומציאות מדומה אינן מייצרות תפוקות במשק. מגזרים רחבים בישראל אינם עובדים למחייתם ואינם חיים מיגיע כפיהם. כשלושה שנתונים של צעירים המגוייסים לצבא או לומדים עד גיל "זיקנה ושיבה" ואינם תורמים כלל או תורמים תרומה מינורית לתוצר הלאומי ומאידך-גיסא צורכים משאבים רבים. תוחלת החיים הולכת ועולה והריבוי הטבעי מגידול טבעי ומעליה לארץ תופח - כל אלה מוסיפים נצרכים וצרכים, אבל לא מקורות וכך הופכת השאלה האמיתית להיות שונה לחלוטין: לא עוד כמה משכורות נדרשות לרכישת דירה בת"א, אלא כיצד בכלל אנו יכולים להתקיים לאורך זמן במציאות כזו.

מנקודת ראות של "צדק חברתי", התהליכים הטבעיים בהם נתונים הצעירים ומהם מושפעים לאורך זמן המבוגרים והקשישים, הפוכים במהותם. הצעירים מתחזקים, מתפתחים, משתפרים, מסתגלים, מתקדמים, מתמחים, מרוויחים יותר ומתמרנים בין עיסוקים, מקומות עבודה והזדמנויות כלכליות חדשות. הבוגרים לעומתם, ללא אפקט האם היהודיה והאב הדואג או ה"משוויץ", צועדים מכל הבחינות הללו בדרך הפוכה, לאחר שעברו את שיאם או יעברוהו תוך שנים ספורות. אין ספק שיש יוצאים מן הכלל כאן ושם, אבל אלה הם היוצאים מן הכלל ועל כן הם אינם מייצגים את המגמות היסודיות. הוסף לכך את העובדה שפנסיה היא תמיד חלק מההכנסה הרגילה של אדם עובד במשרה מלאה, שפנסיות אינן מתעדכנות כפי שמתעדכן השכר השוטף במקומות מאורגנים ובלתי מאורגנים ואת הנחת הרשויות שקשישים הם "ממילא זן נכחד בתהליך הכחדותו" ולכן גם אין לו ערך כלכלי ו/או אלקטורלי שווה לזה של הצעירים, ועד מהרה תראה היכן באמת מצויים האיים הקשים והחמורים ביותר של אי-צדק חברתי.

לאי-הוודאות במשק תורמים לא מעט מנהלי המערכות הפיננסיות הגדולות בדרכי התנהלותם, מנגנוי הפיקוח והבקרה הכושלים של הרגולטור והתלות הבלתי סבירה של המדינה ב"שגעונות" הגלובליזציה. השפעות אלה קשות ומזיקות יותר לחוגים החלשים יותר מבחינה כלכלית, דהיינו למי שאינם עובדים (מובטלים לא מתוך בחירה חופשית) למי שאינם יכולים לעבוד (נכים וחולים) או אינם מורשים לעבוד (גימלאים מאונס) ולמי שגילם ומגבלותיהם כופים עליהם להקצות נתחים הולכים וגדלים מהכנסותיהם לטיפולים רפואיים, לתרופות ולעזרי קיום חיוניים. אם מדברים על "צדק חברתי" או על "אי-צדק חברתי" קל מאוד להבין שלא מעמד הביניים ובוודאי לו סטודנטים או משפחות שבהם שני בני זוג עובדים ומשתכרים שכר מלא, הם אלה הסובלים מאי-צדק חברתי. האי-צדק הגדול באמת קיים בשכבות אחרות לגמרי של האוכלוסיה הישראלית. היתפסות שגויה לסיסמאות המחאה החברתית של קיץ 2011, היא מרשם בדוק להגדלה מואצת של אי-הצדק החברתי בישראל.

החברה הישראלית מגוונת מאוד ובתוך הקבוצות החלשות מבחינה כלכלית וחברתית קיימות קבוצות חשלות מאוד. כאלה הם למשל ניצולי השואה הקשישים, המוגבלים והערירים. המשק הישראלי אינו המשק היעיל ביותר והמפותח ביותר, וביורוקרטיה בלתי נסבלת, בעיות מבניות קשות דוגמת העדר תחרויות ופירמידות כלכליות הרפתקניות, לצד רגולטור חלש ומבולבל, מקשים על חיי כולם. גם כאן הסובלים ביותר הם החלשים ביותר, וכאמור המתלוננים הצעקניים ביותר של זמננו אינם בהכרח הסובלים ביותר; בעייתם אינה נגזרת בראש לראשונה מקושי אוביקטיבי אמיתי, אלא מפער-ציפיות חסר אחיזה במציאות.

חמישה צעדים כלכליים-חברתיים ליישום

חשוב לחזור ולומר בפה מלא שרבות מהמצוקות אינן מחוייבות המציאות, אבל הן בהחלט תוצאותיה. ביכולתה של מדינת ישראל לקדם צדק חברתי בתוכה גם כיום. אין צורך לחכות למשיח. האחריות לכך היא על ממשלתה הנבחרת. לשם כך יש ליישם ללא דיחוי חמישה צעדים כלכליים-חברתיים מרכזיים:

• לסמכות, פישוט וטיוב תהליכי רישוי והחלטה והפרדת רשויות ברורה וחד-ערכית;

• צמיחה כלכלית מושתתת על תחרות ויזמות;

• קשר חד-ערכי בין עבודה להכנסה, תוך חתירה להגדלת ההכנסה הפנויה של משפחה;

• הקטנה משמעותית ומתמשכת של חלקה של הממשלה בניהול העסקים במשק, והגדלת חלקה בפיתוח תשתיות ושירותים ופרויקטים ממלכתיים בנושאי ליבה נבחרים ובהם - חינוך, בריאות, ביטחון הפנים, ורווחה;

• היישום יהיה מושתת גם הוא על שיקולי "צדק-חברתי", דהיינו: העדפה ביישום של סקטורים חלשים בחברה.

אחרי שאמרנו כל אלה, חייבים לציין שאין פתרונות מידיים לשינויים מקיפים מן הסוג הנדרש במהלך יישום הצעדים הנ"ל. אין ספק שיהיו קשים, חילוקי דעות, ביקורת וויכוחים רבים. אין רע בכך, אולם אסור שהביקורת והוויכוחים יהפכו מכשול על דרך קבלת ההחלטות או הביצוע. אסור לבצע ללא תכנון יסודי ואסור לחרוג מהתכנון באמצעות חלטורות תחיקתיות, אישיות, משפטיות, כלכליות ו/או אחרות. כל עוד הויכוחים והביקורת נשמעים ונדונים, הרי משנפלה החלטה מוסמכת, יש לישר קו ולבצע! על הממשלה להערך לניהולך יעיל ומחייב של תהליכים אלה, משום שבלעדי ניהול כזה, גם הרצון הטוב ביותר והכוונות הטובות ביותר יפלו קורבן למהלכים מניפולטיביים.

אחד המבחנים הראשונים של הממשלה יהיה קביעת אחראי-ביצוע אחד לכל החלטה שלה המיתרגמת למשימה, ומעקב ביצוע אפקטיבי על המשימות, תוך דרישת דין וחשבון אופרטיבי ואישי מאחראים על הביצוע שלא עמדו ביעדיהם; זו בברור אחריות של ראש הממשלה ושל מזכיר הממשלה.

צדק חברתי איננו סיסמה. צדק חברתי הוא מצב שבו מבטיח השלטון המרכזי לתושבים - במעשה או במחדל - ביטחון פיזי מאיום חיצוני (ועל כך לא דננו הפעם) ובטחונות הנוגעים לקיום כלכלי, איכות חיים ורמת חיים, על-ידי יצירת מציאות כלכלית, חוקית, וחברתית, שבתוכה יכולים הפרט והחברה או קבוצות בתוכה לפעול באופן חופשי למקסם את הישיגיהם במגבלות שקוצבים להם חוקי המדינה והנורמות המקובלות. הואיל ואין שיוויון טיבעי אמיתי בין כל הפרטים בחברה, חייב השלטון המרכזי לפעול למניעת פערים בכל תחומי החיים שיפוררו את המרקם החברתי, והוא מנצל לשם כך, תוך שיוויון התיחסות לכל אזרחי המדינה, את סמכויותיו החוקתיות והחוקיות.

תרגום כלל זה ליישום אופרטיבי פרטני הוא פונקציה של מאזן כוחות פוליטי פנימי, אופי המשטר והאידיאולוגיה הכלכלית-חברתית השלטת (ובוודאי כך בדמוקרטיה). יהיו אלה אשר יהיו, אסור לו להרשות שהיישום האופרטיבי יכשל במבחן המרכזי שלשמו קיימת המדינה - שימור לכידות המרקם החברתי.