לצערי, הדמוניות של האחר, הפלשתיני, שאיתו אני מייחל לבנות שתי מדינות - לו ולי - על אותה כברת ארץ, היא בעוכרנו, היא חובטת קשות בערכים המוסריים שלנו כחברה וגם פוגעת באחר שיש לו כמיהות לאומיות ותרבותיות, כמו שיש לנו.
סדקים ראשונים במסע הדמוני המסוכן מצאתי דווקא אצל שני אנשי ימין מובהקים.
ציפי חוטובלי וראובן ריבלין. אני חולק על דעותיה של חברת הכנסת ציפי חוטובלי, אבל להתווכח עם ציפי חוטובלי זה לא להחליף דעות עם גודש צעקני של חברת הכנסת
יוליה שמאלוב ברקוביץ' מקדימה.
אודה, שהכאיבו לי מסקנותיה של ציפי חוטובלי, כפי שבאו לידי ביטוי בכתבה של נועם שיזף במוסף
הארץ מ-6.7.2011, אבל מצאתי כמה נקודות אור לפחות בנושאים שמטרידים אותה והיא מנסה לקדם.
מצד אחד אומרת חוטובלי -"הפגיעה שלנו בפלשתינים הפכה אנושה: כלי ההגנה שלנו הפכו למטוסים וטנקים, הפכנו מכובשים לטובחים, אם לומר זאת בצורה בוטה...". למרבה הצער, הכרתה בקיומם של חיים בלתי נסבלים, שנכפו על פלשתינים בשטחים הכבושים, מביאה אותה למסקנות מצערות, כמו: "השמאל הפך אותנו לעם יותר אכזרי", או ש"בין הירדן לים יש מקום רק למדינה אחת".
גם אם אני דוחה על הסף את אי הסכמתה לפתרון העושה צדק לשני העמים - "שתי מדינות לשני עמים", אני מקבל בברכה קריאה של חברת כנסת מהליכוד, שישנה מצוקה בלתי נסבלת בקרב הפלשתינים בשטחים והם, לדבריה, זכאים לאזרחות.
בעוד שבוושינגטון ובירושלים נמשכת גרירת הרגלים בדרך לפתרון ידוע ומובן מאליו - שתי מדינות לשני עמים על בסיס גבולות 67', אי-אפשר להתעלם מדעות כמו של ציפי חוטובלי ועוד שורה של חברי כנסת מהליכוד.
ציפי חוטובלי, שאיתנה בדעתה ש"שילה ובית אל הם ארץ אבותינו", ממשיכה מיד אחרי המשפט הזה באמירה אנושית נחרצת - "הדבר השני הוא שאני לא מתעלמת מכך שיש פה פלשתינים". יש כאן ימין, שמכיר בקיומו של עם פלשתיני, שאני חלוק על גישתו שניתן לפתור את הבעיה במסגרת של מדינה אחת.
פריצת הטאבו הגדול של הפוליטיקה אינני מקבל את גישתה של ציפי חוטובלי "שבין הירדן לים, יש מקום רק למדינה אחת, מדינה יהודית", אבל אני מתייחס בהערכה למודעותה, שמרחפת מעלינו כדבריה סכנת "דה-לגיטימציה מהפעולות הבלתי מוסריות, שנבצע כשנתמודד איתם". בדעתה של ציפי חוטובלי תומך ראובן ריבלין, יו"ר הכנסת, האומר "עדיף שכל הפלשתינים יהיו אזרחי המדינה", כי הוא סבור שזה "עדיף על חלוקת הארץ". דברים אלו מצטרפים למה שכתב מי שהיה מבכירי הליכוד פרופסור
משה ארנס "לפרוץ את הטאבו הגדול של הפוליטיקה הישראלית ולהעניק אזרחות ישראלית לפלשתינים בגדה המערבית".
עם כל ההערכה שיש לי לדברים, שנאמרו על-ידי אותם אנשי ימין, אינני רוצה להיות פטרונו של עם אחר, כמי שמעניק לו זכויות, תחושת האדנות הזו היא בעוכרנו.
אני מאחל לעצמנו שבשנת תשע"ג נשתחרר מתחושות האדנות, נדביק את הפער שהלך והתעצם בשנת תשע"ב, ונגיע לפתרון של שתי מדינות לשני עמים - פלשתין העצמאית לצידה של מדינת ישראל. ירושלים המערבית, בירת מדינת ישראל, וירושלים המזרחית, בירת פלשתין.
במציאות פוליטית, בה קיטוב בין אזרחים יהודים וערבים הולך ומעמיק, דיבורים על מרחב משותף בין הירדן לים מתקשים לזכות ביחס אוהד. אבל משה ארנס מתעקש ואף מתאר שילוב אוכלוסיה ערבית כתנאי מקדים - "אם לא נשלב את הערבים זה יהיה פשוט אסון" - אומר משה ארנס לנועם שיזף כתב הארץ.
אני איתן בדעתי, שהפתרון הוא בשתי מדינות לשני עמים ושתי בירות בירושלים. אבל אני רוחש כבוד לאותם חברי כנסת בימין, שמציעים פתרון, שאינו מקובל עלי, אבל לפחות הם מגלים רגישות לקיומו של האחר, לקיומה של בעיה. הם אינם מתפתים לפתרונות המתעלמים לחלוטין מקיומו של האחר. ראוי לשים לב לדבריו של משה ארנס בראיון המתייחס "למצע של ישראל ביתנו, כמצע שטותי, יש בו ניסיון לפנות אל המכנה המשותף הנמוך ביותר במדינת ישראל...לקחת מערביי ישראל את האזרחות הישראלית, איפה נשמע כדבר הזה?" דברים אלו על הימין הסהרורי במפלגת "ישראל ביתנו" אומר משה ארנס, לא איש שמאל.
אני מאחל לכולנו ששנת תשע"ג תעמוד בסימן עקירת המסע הדמוני כלפי האחר, שהתעצם בתוכנו בשנת תשע"ב. נכיר בקיומו של עם, החי לצידנו עם כמיהות ומאווים לאומיים ותרבותיים בדיוק כמו שיש לכל אחד מאיתנו, כמיהות שגם נתנו להם ביטוי דתי עז בבתי הכנסת בראש השנה של שנת תשע"ג.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
