נתניהו והקואליציה מול פניציה

פועל קשה-יום מופיע לי על המסך ומספר את סיפורו האישי. הוא מתחנן על כבודו (ועוד נחזור לדיון בכבודו מאוחר יותר). אדם שבימים כתיקונם הוא בעל משפחה העובד קשה לפרנסתו, מול תנורים המייצרים זכוכית, איש-עמל שספר דברי הימים שלו חרוש על פניו וניכר למרחוק.

הוא הבטיח לבתו שלקראת החגים הוא יקנה לה מיטה חדשה, משום שהמיטה שעליה היא ישנה כבר שבורה מפאת גילה. בערב החג הוא הודיע לבתו שלא יוכל לעמוד בהבטחתו ולקיימה, משום שמשרתו בסכנה ואת העתיד אין איש יודע.

ילדתו אמרה שהיא מבינה, וקיבלה את רוע הגזירה. אני מתאמץ לא להרגיש רחמים על האיש, משום שרחמים הם רגש המביט על האדם מגבוה. אני מתאמץ להרגיש הזדהות במקום רחמים, להתחבר לתחושה של אב שילדתו מחויבת להכיר במציאות הקשה שלו. תחושת החנק שלו מנסה לכבוש את הדמעות כדי לשמור על מעט מכבודו (ועוד נחזור לדיון על כבודו), ותחושת החנק שלו פוגשת תחושת חנק שלי. הצלחתי לא להרגיש רחמים על-מנת להשוות עימו תדר ולפגוש אותו במקום שבו הוא נמצא. כשהוא דומע, גם אני כבר דומע.

האם יש משמעות לעובדה שהמפעל הזה התחיל את דרכו עוד לפני קום המדינה, ושהוא עשה מאז כברת דרך ארוכה ופיתח מוצרים העונים לצרכי השוק המודרני, כולל זכוכית מחוסמת לחדירת קליעים?

האם יש משמעות לעובדה שהמפעל הזה מפתח זכוכית מיוחדת לתעשיה הסולארית שהיא עתידו של שוק האנרגיה האלטרנטיבית, והוא עתיד ביום מן הימים להחליף את ייצור האנרגיה המבוסס על תעשיה מזהמת של פחם ונפט?

ואולי דווקא חלקו בפיתוח ובייצור הזכוכית המהווה תחרות לתעשיית האנרגיה המסורתית של פחם ונפט, אולי דווקא המוצר הזה היה בעוכריו? האם העובדה הזו היא שהביאה למנוף לחצים של בעלי עניין בתעשיית הפחם והנפט, על קברניטי המשק הישראלי, ממש כשם שמנוף הלחצים הזה פועל בכל חלקי העולם, על-מנת לדכא תחרות למשק האנרגיה המבוסס על נפט?

למרות הניסיון שצברתי בחיים וחוסר האמונה שלי במקריות סתמית או בצירופי מקרים, אני מעדיף להאמין שלא הייתה כאן יד מכוונת מרושעת, אלא איוולת.

ואולי האמת נמצאת אי שם באמצע, בין תיאוריית הקונספירציה של מניעת תחרות של משק האנרגיה החדש בשוק האנרגיה הישן של פחם ונפט, משולבת עם פנאטיות דתית כמעט של הקואליציה של נתניהו ויחסה לקפיטליזם ולעקרונות השוק של "החזק שורד"?

הקואליציה של נתניהו לא יכולה להפתיע לעולם, משום שמשנתה סדורה וערוכה למשעי לקראת כל תרחיש. הכל ברור, גלוי וידוע מראש. החיבור בין התאומים הסיאמיים של קולוניאליזם עם קפיטליזם, הביא את הקואליציה הזו לדלג בקלילות מרהיבה מעל כל משוכה חברתית שניצבה בדרכה במשך שלוש השנים האחרונות.

הקואליציה הזו, מעולם לא הבינה את תפקידו של שלטון ממלכתי. הרי מרגע שהסתיימו הבחירות הממשלה כבר אינה שלטון סקטוריאלי של מנצחי הבחירות הפועל כשלטון הדיכוי של הרוב על המיעוט, אלא בדיוק להפך. הלגיטימיות של השלטון נגזרת מעובדת היותו שלטון ממלכתי ולא סקטוריאלי.

במבחן המציאות, הקואליציה הזו כשלה מן הרגע הראשון. בכל מקום שבו נזקק המשק לחיזוק בנושא החברתי, הטיחה הקואליציה הזו האשמות בציבור על נזקקותו. המחאה החברתית שהייתה האירוע החברתי הגדול ביותר שהיה כאן מאז ומעולם, הביאה את שליחי הקואליציה לשדרה למסע של הטחת האשמות (מירי רגב: "תגיד לי אתה סתום?").

היום התבשרנו כי המגזין פורבס, המדרג את עשירי תבל, הכריז כי הונם של 400 מעשירי ארה"ב עומד על שמינית (!) משווי כלכלת המדינה כולה.

ננסח את המשפט הזה שוב: 400 בני אדם, כמוני-כמוך, מחזיקים בנתח הון כזה שאם היינו מחלקים אותו באופן יחסי בין תושבי ארה"ב הוא היה אמור להתחלק על 40 מיליון איש (314 מיליון תושבים כפול שמינית).

אפשר לנסח את המשפט הזה שוב ושוב, אבל המשמעות ברורה. הפירמידה שמקדם הקפיטליזם משאירה מאחור בספארי הכלכלי את האדם שלא יכול לספק מיטה חדשה לבתו, ומרוממת על חשבון האדם הזה את מי שממילא יש להם יותר מכפי שיוכלו אין פעם לבזבז.

ההתמכרות הזו לעגל הזהב ידועה לנו משחר ימי ההיסטוריה האנושית, ולמרות כל המהפכות החברתיות לאורך ההיסטוריה, אנחנו עדיין שם. כשנתניהו מתמסר לאדלסון שקונה לו במתנה עיתון פרופגנדה פרטי וממוטט את תעשיית העיתונות הישראלית, שולח מאות מעובדי מעריב הביתה, ומאות מעובדי ערוץ 10 ילכו בעקבותיהם, ומאות מעובדי פניציה כבר מרגישים את חבל התליין הקפיטליסטי על צווארם - נמצא הפטרון של נתניהו במקום השמיני ברשימת עשירי ארה"ב, עם 21.5 ביליון דולר.

אם היו עובדי מעריב, ערוץ 10 או פניציה בקטגוריה של מתנחלים, הממשלה הזו הייתה פותחת ברוחב לב את הקופה הציבורית, מעניקה להם מתנות בשווי מאות מיליוני שקלים לאוניברסיטה בשטחים, או מנסרת להם את המפעל ומעבירה אותו לקרבת צינור הגז הטבעי כדי שיוכלו להתפרנס ממנו, ולהמשיך להכניס מטבע זר לישראל עם ייצוא, ולהתפרנס בכבוד מעבודה על קו הייצור.

"המירוץ למיליון" של כוכבי הליכוד, דני דנון, מירי רגב, ציפי חוטובלי, יריב לוין, זאב אלקין, ישראל כ"ץ ודומיהם, הוא דווקא המירוץ לחברון. שם נמצא קהל ה"בייס" של נתניהו. שם ובסמטאות בני-ברק.

הישראלי העובד לפרנסתו, על פס יצור ומכניס מטבע זר לכלכלת ישראל, לא מצדיק מירוץ של הקואליציה, ובטח לא של ראש הקואליציה, התליין הראשי של החברה הישראלית.

לפניציה לא מגיע חיבוק מהקואליציה.

ביום הבחירות - "זכור את אשר עשה לך הליכוד".