מלחמת יום כיפור

גם היום, כעבור 39 שנים, לא תמה המלחמה ההיא. רבים, כמעט כולם, מאשימים את שרי הממשלה ההיא בכישלון מוחץ. ממשלה של חדלי אישים, חדלי אונים, שבויים בקונספציה, קטנוניים, פחדנים, נכלוליים, שרלטנים – מה לא?

האם אין זה תיאור נאמן של בני האדם באשר הם? ומה אנחנו, מלאכים?

ראו נא מי היו שרי הממשלה ההיא. גולדה, ראש הממשלה. אשת ברזל משופשפת ולא משתופפת. בקיאה בכל רזי המשא-ומתן, עומדת על שלה ועוד יותר על שלהם, לפעמים דורכת, מוחצת ומכאיבה. נצמדת למטרה, קנאית, חסידה. לא כנועה, לא נכנעת. חסרת יומרות, מפוקחת, מנוסה, אמיצה, ממוקדת. לפעמים מרירה ותמיד תמציתית. כך היא מצטיירת.

משה דיין, שר הביטחון. מר ביטחון מילדותו, אוצר המדינה. האלקטרון הסובב באטום הישראלי הייחודי. מולו הפרוטון יגאל אלון, הוא פייקוביץ. שניהם סביב הגרעין יצחק שדה. בעקבות התמונה הכי מפורסמת, עלייה לחניתה בשנת 1938 (רק הצלם בלתי ידוע) הפנה ד"ר איינשטיין את כל מרצו כדי לגלות את תיאוריית השדה המאוחדת, אבל לשווא.

אני לא צוחק!

שני הפכים לאותו מטבע

הדבר המעניין להחריד הוא שכלל לא היית צריך לנחש מה חושב מר אלון והיכן ובאיזה מצב צבירה נמצא החתול של שרדינגר. גם עיקרון אי-הוודאות של הייזנברג לא עבד באקלים הפוליטי שלנו. יגאל אלון היה, ללא עוררין, מצביא מלחמת השחרור ומעצב גבולות המדינה. אינני יודע אם היה גיבור המונים. לא היה לו המון זמן והוא דעך לאחר המלחמה והפך ממנהיג לאומי למנהיג כתתי. עד היום איני מבין מדוע עזב את מפא"י וכיצד השתלב במפ"ם של יערי וחזן בעלי האוריינטציה הסטליניסטית והדו-לאומיות השובבה שלהם. רק משום שדיין היה במפא"י?

אם הקשבת לדיין החד, המקורי, הרהוט, ידעת מיד שאלון יאמר בדיוק מקסימאלי את ההיפך באותן מלים נרדפות ממש. כאילו שלו עצמו אין מחשבות משלו, ואם ישנן - הן מתהפכות בקברן בעקבות דבריו של דיין. זו הייתה תופעה שכל העולם הפוליטי השתאה למשמעה. מדוע אני מציין את הדברים האלה?

הם הרי ישבו שניהם באותה ממשלה. שני הפכים לאותו מטבע ומטבע הדברים שגיבשו בתוך הממשלה כוחות נוגדים, מנוגדים ונגידים. אז מה הביא את שניהם לאותו יום הכיפורים – סליחות?

בממשלה הזאת ישב גם גלילי שהיה הרמ"א בתקופת תש"ח. זהו אדם ערני, חכם, מנוסה, מלחשש, שעובר מאוזן לאוזן ומשתדל לאזן. מעורה, מעודכן ומתעדכן. מבוגר בשבע שנים מאלון, ארבע שנים מדיין אבל נחשב בן דורה של גולדה וספיר. אולי בגלל היידיש והקרבה הנפשית לברל כצנלסון.

בסוף 72' היה דיין משוכנע שסאדאת אכן מתכוון למה שהוא אומר, שאם לא תהיה התקדמות בנושא סיני, לא יהיה מנוס ממלחמה. הוא ניסה לשכנע את גולדה באמצעות אבן וספיר. נו, דבר אל האבנים. אך כאשר הציע נסיגה חד-צדדית של כמה עשרות ק"מ משפת תעלת סואץ זה נשמע כמו שפה זרה. הוא לא התפטר גם כשגולדה אסרה עליו להעלות את ההצעה לפני האמריקנים. אלון כמובן אמר את ההיפך למרות שאיש אינו יודע מה היו מחשבותיו.

אלון היה סבור אחרי המלחמה שעל הממשלה כולה להתפטר אבל הוא לא כפה את דעתו על הממשלה ובעצמו לא עזב אותה. כשם שהפך להיות שר בממשלתה של גולדה, למרות שסבר כי לו הבכורה, הפך להיות שר גם בממשלתו של רבין, מי שהיה נושא כליו במטה הפלמ"ח. פה נולד הביטוי הפוך על הפוך.

ומי היה באופוזיציה? מובן שזו הייתה אופוזיציה לאומית מרטטת עם אצבע על ההדק. אופוזיציה תומכת ומפרגנת. גם היא חטפה את השוק של החיים שלה.

גבירותי ורבותי, ממשלת הביזיון של יום כיפור 73' הייתה כל כך אנושית, כל כך מכובדת, כל כך מובחרת, נקיית כפים שבא לתלוש את השערות. אבל כולנו התבגרנו והתקרחנו זה מכבר. רק הטראומה נותרה ללא שינוי.

האמת המכאיבה היא שאותה מלחמה היא ניצחון מופלא ואדיר, של רוח הגבורה הישראלית, של אנשי המילואים התמימים, של החברותא, האחווה ורצון החיים האדיר שפשה בנו כאש בשדה קוצים מכלה. במלחמה הזאת נשרפו ארונות קודש באלפיהם. אבל אין בעל הנס מעיד עליו. וכך נשארנו עם הטעם הרע של הכישלון. והשכול. כששככה אש התופת ומלאכי החבלה התפוגגו כעבים דקים בשמים, מצאנו את עצמו, הפלא ופלא, במבואות דמשק ובפאתי קהיר.

אתם תופסים?

כוח טוב וכוח רע

ממשלה היא ביטוי לכוח. כל ממשלה. אם לא היה איזה כוח שום דבר לא היה זז. וכל כוח משחית כי הוא משנה במידה מסוימת את המציאות. שינוי הינו השחתה של הקיים. אם שום דבר לא זז, המורה לפיזיקה אומרת כי סכום כל הכוחות – או השקול שלהם – שווה לאפס. מי רוצה להיות אפס?

כיצד מבחינים בין כוח (ממשלה) טוב לכוח(ממשלה) רע? אי-אפשר להבחין. לשניהם יש אותו זקן עד הברכיים, אותן פאות עד הכתפיים, אותה טלית שכולה תכלת ואותן עיניים כחולות של צדיק גדול. שניהם מתפללים בבית הכנסת הראשי ומחליפים אחר כך כסף בלילינבלום. שום דבר לא מוכיח שהם דתיים או מעמידי פנים. שימו לב, כל פושע נורמטיבי היום מגיע לבית המשפט עם כיפה אדומה ופאות. רק לעתים רחוקות כיפה האדומה חוגרת גם חזייה מתחת לשמלה שלה. לכן לא מעניינת אותנו התחפושת של האנשים וגם לא מלמולי ההתחסדות שלהם.

אז איך באמת מבחינים בין כוח טוב לכוח רע, בין צדיק לרשע?

בוחנים את התוצאה. לפעמים התוצאה מתאחרת ולפעמים מה שרואים אינה תוצאה אלא דווקא סיבה. ממשלה, אני חושב, היא כמו זרבובית של קומקום. כשמרתיחים את המים בקומקום, הקיטור מגיח דרך הזרבובית (צ'ופצ'יק) ואז אין צורך להסיר את הראש, המכסה. זה מה שעשתה מאדאם גיליוטינה בפריז. תחליטו אתם מי ראוי שימשול עלינו, ממשלה של קאליקערים או מאדאם גיליו עם טינה מחודדת.

לפיכך כל ממשלה היא מטומטמת, הזויה, מושחתת, קפריזית, מנופחת וכדומה. פעם אני אומר את זה על הממשלה שלכם ופעם אתם אומרים. אנחנו לא מטומטמים – אנחנו רק מצביעים. לכן תודו שזו גם תכונה המאפיינת כל ממשלה שמחליפה אותה. זו בעצם התדמית הציבורית של כל בחורה יפה, מקסימה וריקנית למכביר, ברגע שהיא דוחה אותנו ומסתכלת על מישהו אחר מעבר לכתף...

ולכן כותרות כל העיתונים ממש משעממות ומטמטמות כי איש לא מחליף אותן לאורך שנות ההיסטוריה ולפיכך יש צורך להדפיס תמונות של כיפה אדומה בבית המשפט (לא חשוב מי הפושע), עם או בלי חזייה, כדי למכור עיתונים ולהכריח אותנו לקלל שוב את הממשלה.

תראו לי ממשלה אחת בארץ הזאת, משמאל או מימין, שהשביעה אי פעם את רצוננו. אולי ממשלת המנדט – משום שהיא כולה טיפסה בסופו של דבר על כבש האוניה ויצאה לנו מהחיים. מאז אנו כולנו צמאי דם, זועקים בשנתנו הטרופה: עוד הפעם, עוד הפעם...

'כלומיאל' עם שין

במקרה הטוב ביותר ניתן לכנות את שרי הממשלה (כולם) שלומיאלים. לא משום שבמלה הזאת מופיעה 'שלום', וזה מה שהם באמת רוצים. 'שלומיאל' הוא למעשה 'כלומיאל' עם שין. זו אותה אות שהשתמשו בה נגד בני שבט אפרים על גשרי המעבר. תמיד יש רצון עמום כזה לשחוט או להשליך אותם למים. אבל תאמינו לי, יהודים טובים, רחמנים בני רחמנים, הם יודעים לשחות, הצלופחים האלה. למרבה הפלא תמיד תהיה פה ממשלה למרות שלפעמים זו תופעה על-טבעית, מנוגדת לכל חוקי טבע החיה שבאדם. כי איך זה שחלל ימלא את החלל שנוצר ועוד בלי לחלל אותו?

קראתי אוטו וביוגרפיות של כעשרים ראשי ממשלות בעולם. איש מהם לא הצליח להסביר לי מדוע הוא רוצה להיות ראש ממשלה. כנראה גם לא לעצמו. הוא היה שם, במקום הנכון ברגע הנכון ואז כמה סניליים נלהבים הרימו את ידיהם והצביעו. הביוגרף מסביר, כל אחד מהם, מדוע יוליוס נעשה קיסר, מדוע נפוליון הניח את הכתר על ראשו, למה מאו טסה-דונג או קליאופטרה יצאו למסע ארוך, מדוע אלכסנדר נעשה מוקדון ולמה סטלין הצמיח שפם...

תראו, הרי אותם מטומטמים שתבעו לערוף את ראשו של צ'רצ'יל מחרחר המלחמה לפני שהיא פרצה, הם שהצביעו למנות אותו ראש ממשלה מחרחר מלחמה. אותם שהעלו את מקארתי לצמרת הם שרמסו ודרסו אותו כשתמה עונת הציד. וכן הלאה. ראשי ממשלות, אבירים ורוזנים מתחלפים מעת לעת אבל אנחנו תמיד אנחנו.

אז היו לנו כמה ממשלות מאז ומתמיד, למרבה הפלא. כולן עברו וחלפו מן העולם אבל השלומיאליות לא נמוגה, למרבה הפלא. היא כמו עוברת בירושה. על המבוך הזה לא ניתן להתגבר. אנחנו חייבים להתרגל. לא מדובר רק בממשלה, גם העיריות מפגרות. זה הכל ביורוקרטיה מושתנת. כל מוסד שהם הקימו לנו כשל, נכשל, כושל, כשול, ייכשל או מכשול. זו ממשלת גמדי גוליבר. אנחנו גוליבר והביורוקרטיה היא הגמדים הקושרים את ידיו ורגליו בחוטים דקים, בלתי נראים לעין. אנחנו גוליבר הנעקד, יצחק הנושא את עצי העולה על כתפיו בדרך אל הר המוריה. רק נפתח את הפה להביע מחאה ומיד נחילים אדירים של עורכי דין מתפשטים באוויר ונוחתים עלינו ללא דין וללא דיין. קורפוסים של הביאס-קורפוס מבואס.

בקיצור, חלפו עלינו ועל המדינה שישים וכמה שנים עם כמה וכמה ממשלות כושלות. מהממשלות לא נותר אלא אבק דק על ספרים בארכיון אבל המדינה עדין פה ותראו איפה היא נמצאת. תרימו את הראש ותביטו. תראו היכן אנחנו נמצאים. תתבוננו סביב, כמו בתמונה קבוצתית, תראו מה יש לנו פה. תראו מה יש מסביב בעולם שאופף אותנו. השארנו אותו מאחור בקריסה לתוך חור שחור. תראו איזה פלא נוצר פה כשאנחנו היינו עסוקים בלקלל את הממשלה, הביורוקרטיה, המגבית, העירייה והסוכנות היהודית על הטמטום שלהם.

איזו קפיצת דרך לא מורגשת שהשאירה את כל היבשת אי שם מאחור ומתחת. אפילו הבעל-שם-טוב, בדבקות הכי ורודה שלו, לא יכול היה לדמיין קפיצת דרך שכזו. ואנחנו עשינו את זה בלי עגלה ובלי סוסים, רק חומה ומגדל. מקרטון. איינשטיין צריך עוד מאה שנה כדי לפתח תיאוריית שדה מאוחדת עם דיין ואלון שתוכל להסביר (אולי) איך התרחשה ארץ ישראל בלי כסף, בלי ציונות, בלי שלום, בלי אמונה, בלי תקווה, בלי בצלם ובלי בג"ץ, בלה-בלה עם מגש כסף מלא טמטום ממשלתי סולידי וקצת שנור.

ממש אין מלים לתאר – ואין גם מלים נרדפות.
ועוד מלה אחת, אפילו שלמה ארצי עדין שר.