מוקדש למתמודדות במערכת הפוליטית

לכבודן של הנשים, הנוטלות את מקומן הראוי להן בצמרת המערכת הפוליטית במדינת ישראל במערכת הבחירות לכנסת ה-19, אני מקדיש רשימה זו, שנכתבה בעקבות קריאה חוזרת של הספר "שבע אימהות" של הסופרת יוכי ברנדס. ואסתפק רק בהתייחסות לאישה אחת - אישה ללא שם, שכל זהותה הנשית נקבעה במקרא בהיותה האישה שלו, אשת לוט, האישה של אדם אחר, לא האישה של עצמה.

שני מדרשים קוטביים זה לזה המתמודדים עם סיפור סדום מאירים את דמותה של אשת לוט, האישה ללא שם, שהפכה לנציב מלח. על-פי הפשט פעלה בניגוד להוראה בבראשית ט' 17: "...המלט על נפשך אל תבט לאחור...".

במדרש השמעוני לתורה פרשת וירא, רמז פד: "עדית, אשתו של לוט, נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות שבסדום, והביטה אחריה לראות אם הולכות הן אחריה אם לא..." מדרש השמעוני מתוך אמפתיה לדמות, בעל המדרש נותן לה שם. היא עדית. זו אישה שיש לה זהות, היא לא רק האישה של בעל. היא ראשית לכל אישה של עצמה, עדית.

סדום כתמרור אזהרה

בדרך מדרש השמעוני הולכת הסופרת וגם חוקרת המקרא רחל רייך בספרה "קוראות מבראשית" בעמ' 105 היא כותבת: "הביטו אחורה על אשת לוט, לא בזעם, אלא בחמלה".

בניגוד לאמור לעיל קיים המדרש, שקנה לו גם מקום נרחב בספרי עזר למורים לתנ"ך בבתי ספר "...בגלל קמצנותה, שלא הסכימה לתת אפילו מלח למי שביקש ממנה".

בין שני הקטבים מתנהלת יוכי ברנדס נאמנה לגישה, שאימצה מהאר"י הקדוש: "יש לתורה ששים ריבוא פירושים". רק בניגוד להאר"י היא לא מוכנה לחכות "לעתיד לבוא", אלא היא מבקשת על-פי שורש נשמתה בחיים החד פעמיים, שהעניק לה יוצרה לפרש ולהאיר כאן ועכשיו.

אפשר לקבל, אפשר לחלוק על דרכה, אבל אי-אפשר להישאר אדיש לדרך הסיפור הכובשת את הקורא. תוך התמודדות עם דברי הגות מהם אני אבקש לראשונה להביא את רבי שמעון רפאל הירש, הרש"ר, רב אותודוכסי שחי במאה ה-19 בגרמניה שכתב את "תורה עם דרך ארץ", ספר שהשפיע רבות על תקומתה של הציונות הדתית. ראשית הוא מתייחס לסיפור סדום כתמרור אזהרה, שנועד לעזור לנו לזהות חיידק חברתי מסוכן. לראשונה הוא נתפס חיובי, מסמל "אחדות" "קונסנוס", אבל אם נותנים לזן לגדול הוא עלול להפוך חברה בריאה לחברת רשע. הרש"ר שכתב את הדברים כמה שנים לפני עליית הנאציזם במדינה בה הוא חי, הוא כאן בבחינת נביא.

לפני הרש"ר, חז"ל המחישו לנו את האובססיה של האחידות בעיר סדום, וכיצד חברה הומוגנית מרטשת כל בדל של ייחודיות ואנושיות והופכת את בני האדם לתבנית.

אישה עם ייחוד

בהתמודדות של יוכי ברנדס עם ספור סדום הלהיבה אותי הנבירה שלה במדרשי חז"ל והבאתם לקורא בדרך סיפורית מעניינת. הלהיבה אותי גם הרגישות שלה כלפי אשת לוט, אישה ללא שם, ללא אישיות וללא ביוגרפיה. וכאמור, רק בילקוט השמעוני הוא נותן לה את השם עידית. יש ביוכי ברנדס דבר נפלא. הזדהות אינסטינקטיבית עם גיבורות תנ"כיות מחוקות רמוסות ומושפלות. אשת לוט, שמאירה לנו הסופרת, זו אישה עם רגישויות של אישה ואם. אישה שכל עולמה נתון לעבר העבר של עולם ילדותה, בו נשארו הורים, אחים, אחיות, בנות נשואות, אישה שלא מצליחה למחוק את העבר ואינה יכולה לסלוח. בסדום נשארו רבים מבני משפחתה. כשהיא מסתכלת אחורה, אל העבר, היא מתאבנת, היא לא מסוגלת להמשיך לחיות. זו הייחודיות שלה בניגוד לשאר בני המשפחה שכן ניצלו.

ואנחנו בעוונותינו דאגנו תמיד להציג את אשת לוט כאישה, שהייתה הצדקה להיותה נציב מלח, כי היא אישה נגועה במידות שליליות.

התרשמתי מההקבלות שמעלה יוכי ברנדס בהתמודדות עם הסיפור: לוט מוכן להקריב את בנותיו שיבצעו בהן אונס - בנותיו אונסות אותו. לוט מציג את בנותיו כבתולות, שלא ידעו גבר כדי לשכנע את ההמון לאנוס את בנותיו - בתו הבכורה משתמשת באותו תיאור כדי לשכנע את אחותה. לוט מצדיק את מעשהו בנימוק מוסרי - הצלת האורחים. הבת הבכורה מצדיקה את המעשה בנימוק מוסרי חזק יותר - הצלת העולם והאנושות.

ואני הייתי מוסיף, הסופרת מצליחה ליטול דמויות שוליות ולהפוך אותם/אותן לגיבורים/גיבורות של התנ"ך.

אני מאחל לגיבורות של הפוליטיקה הישראלית, שימצאו את מקומן במערכות של המפלגות בישראל, ותיטולנה את שרביט הניצוח על העשייה במערכת הממשל בישראל. לא עוד נשים ללא שם, לא עוד נשים בצל הגבר, אלא נשים - ראשי ממשלה, נשיאות, רבות מהן חברות בית המחוקקים והממשלה. בהצלחה לכן, נשים במערכות הפוליטיות בישראל.