משבר הזהות של הדוד סם

במובנים רבים אובמה מזכיר דמות מוכרת מההיסטוריה שלנו: התלוש היהודי של מפנה המאות ה-19 וה-20. הצעירים היהודים שעזבו את השטייטל היהודי, הסירו את כבלי הדת, אך לא מצאו מנוחה בחברה האזרחית. הם, שהורגלו לזהות את ההשתייכות האתנית שלהם עם ההשתייכות הדתית, היו ברגע היסטורי מכריע חסרי זהות - עד שבאה הציונות וגאלה אותם באַפשרה זהות לאומית, ללא הרכיב הדתי.

מה עשו בעלי הזהות הקרועה, אלו שדחו את הפתרון הציוני, אבל עזבו מזמן את הזהות הדתית? התשובות לכך מגוונות. אחת מהן התבטאה ברצון לפרק את הלאום היהודי, להילחם באפשרויות הזהות המחודשות של עמם שלהם. המאות האחרונות הכירו לנו המוני יהודים כאלה. עד היום אפשר לפגוש בצאצאיהם הביולוגיים והרוחניים בצומתי עימות מסוימים עם מדינת ישראל.

החברה האמריקנית מקוטבת היום יותר משהייתה ערב בחירתו של אובמה. כמו התלוש היהודי, גם אובמה פעל - לאו-דווקא במכוון וביודעין - לפרק את הזהות האמריקנית בעלת הסממנים הרפובליקניים, זו שמעולם לא היה חלק ממנה. אכן, היו שראו באובמה נשיא פוסט-אמריקני ראשון בהיסטוריה, שכן זהותו לא חפפה את הזהות האמריקנית ה"מסורתית", אלא התפרסה על פני מקומות נוספים בגלובוס.

זה לא עניין של תעודת לידה, כפי שניסו לטעון כלפיו, אלא של זהות. בניגוד לאתוס האמריקני כפי שהתגבש במאה ה-20, אובמה לא ביקש להנהיג את העולם החופשי. האליטה האינטלקטואלית הליברלית שתמכה בו מתעבת את אתוס השריף של העולם שארה"ב התהדרה בו.

ואכן, כמעט בכל מוקדי העימות העולמיים, אובמה ביכר קואליציות עם מדינות נוספות כדי "להנהיג מאחור", כפי שסנט בו יריבו הרפובליקני, מיט רומני. היו שהוסיפו "להנהיג מאחור את שקיעת האימפריה האמריקנית". בעיקר ביקש אובמה להשקיט אותו חלק מהעולם השונא את אמריקה ורואה בה איום על קיומו ועל תרבותו.

כך צפה העולם בראשית כהונתו במה שהתיימר להיות מסע התיקון הגדול אל העולם הערבי והמוסלמי, שקיבל זאת לא כהתפייסות אלא כהליכה לקנוסה של מנהיג המעצמה העולמית. הנה הבדל: בעוד אובמה התוודה בקהיר על "חטאיה" של ארה"ב ש"הכתיבה" לעמים אחרים את רצונה, הטיח כלפיו רומני שהוא לא מקבל את התיאור הזה, שכן "אנחנו לא הכתבנו אלא שיחררנו אותם".

גם סביבתו הקרובה - אשתו וקהילתו הדתית - לא השתייכה לאמריקה הזאת. בית הגידול הדתי שלו בחייו הבוגרים - כנסיית טריניטי בשיקגו, מורו הרוחני, הכומר המבריק והרדיקלי ג'רמיה רייט - פועלים עד היום למען גיבוש זהות נפרדת ממה שנתפס בעיניהם כזהות אמריקנית, שנכפתה עליהם בידי החברה הלבנה. מקורות היניקה שלהם מגיעים עד להוגים מהפכנים כמלקולם אקס וחוגו.

גם הכיוון המדיני שונה. הכנסייה הזאת ודומותיה הן פרו-פלשתיניות. שלא כאוונגליסטים, כנסיות מהסוג של ג'רמיה רייט קוראות את התנ"ך לא כטקסט ריאלי, אלא סמלי. ישראל שבמקרא אינו בהכרח העם היהודי, אלא, למשל, מדינות העולם השלישי בבית העבדים של המערב וכן הלאה. אפשר להבין כיצד משתלבת עלילת הדם של ישראל כמדינת אפרטהייד בתצרף התיאולוגי הזה.

במובנים רבים אובמה הוא גם יציר כפיה של האקדמיה האמריקנית. זינוקו המטאורי החל שם. הוא נואם טוב, מסביר טוב ואפילו עושה רושם של אינטלקטואל, או לפחות כזה היודע היטב את גבולות התקינות הפוליטית המוכתבת במילייה הליברלי. זאת, בהשוואה לרומני ולאחרים לפניו, שהגיעו "מהשטח". הצבת אובמה בתפקיד הנשיא הביאה לשיא מגמה מרתקת ביחס לתפקידם של האקדמיה והאינטלקטואלים.

המאה ה-20 הצמיחה אינטלקטואלים מזן אחר. לראשונה בהיסטוריה - לפחות במסות כה גדולות - לא ראתה עצמה האליטה האינטלקטואלית מחויבת לחיזוק החברה או מדינת הלאום שבקרבה חיה; האינטלקטואל החדש מחויב לחזק את הערכים כפי שהוא תופס אותם באופן אישי, ועל-פי רוב עומדים בסתירה לאתוס הלאומי או בניגוד להסכמה החברתית. לכן הוא פועל לפרק את חברת הלאום שבה הוא רואה מקור לתחלואי האנושות.

אנחנו מכירים זאת גם ביחס לוויכוח סביב הפוליטיזציה המופלגת של האקדמיה הישראלית. הבעיה הזאת מאיימת על אוצרות הידע של המערב, ומעט מאוד נעשה כדי להתמודד עם ההפקרות הזאת. החופש האקדמי, אמרה לי פרופ' זיוה שמיר, דומה לקסדה שנועדה להגן על הראש. מה שהופיע במאה האחרונה הוא דמות של אינטלקטואל המשתמש בקסדה כדי לנפץ ראשים אחרים. מבחינה זו, האם אובמה הוא נקמתה של האליטה הליברלית האמריקנית?

אולי שלא ברצונו (או שמא: כן), אובמה הוא מבטא ראשי של המגמה הזאת, יציר כפיו של הממסד הליברלי המבקש להחזיר את האידיאלים של שנות ה-60, אבל ללא האתוס האמריקני המסורתי שעטף אותם אז. בארבע השנים האחרונות זה לא עבד. איפה היה העולם ב-2008 והיכן היום?