כחלון הראווה

אם זה לא היה עצוב היינו יכולים לצחוק. בכל מערכת בחירות מופיעים הליצנים התורנים, האופורטוניסטים ומבקשי ליטרת הבשר. גם המערכת הבחירות הזו לא נפטרנו התופעה זו. ולחשוב שאלה מבקשים להנהיג אותנו, שאלה יהיו המחליטים בהחלטות גורליות, מלחמה ושלום, כלכלה וחברה, צמרמורת עוברת בכל הגוף.

כחלון, בשר מבשרה של תנועת הליכוד, יציר כפיה של התנועה והבן הגאון שלה, עוזב את ה"בית" ולוקח פסק זמן מן הפוליטיקה. איזו דרמה! הליכוד יישאר יתום. לכחלון אין תחליף. אך כחלון מחפש בית אחר. הוא רוצה לעבור דירה. נפגש עם אשל, הרוקח הפוליטי של ראש הממשלה, נתניהו, מזמין סקרים, מפלרטט עם מפלגה אחרת, קורא הפעילים לערוק מן הליכוד ולהצטרף למפלגתו החדשה. עד עתה לא ברור איזו מפלגה. הכל וירטואלי. כחלון שומר על שתיקה אך "מקורביו" אינם מפסיקים להפריח בלוני ניסוי, לפמפם ידיעות בתקשורת, חלקן אמיתיות וחלקן כוזבות.

הסכר נפרץ ומי הביוב עולים על גדותיהם. אז מי יושיע את ישראל אם לא כחלון? מה נעשה אם כחלון לא יהיה שר, ואם אפשר שר אוצר? אולי הוא רוצה להיות ראש ממשלה! מי יודע! השתן עולה לראש. בוקה ומבולקה. מה יעשה כחלון! יש גבול לציניות וגסות הרוח! בעת כתיבת שורות אלה מצוטט מקורב למר כחלון הטוען שהבטחה לקבלת תיק האוצר תשנה את עמדת הרוצה לעשות לביתו. קשה להאמין ששר אוצר במדינת ישראל מסוגל להתפנות לעשות לביתו. הכל בלוף אחד גדול. ראוי שמר כחלון יפסיק את משחקי התעתועים. הספיק לנו שר אחד שכל התמחותו הייתה בכיינות לשמה. הבנו את הפרינציפ.

שלמה מעוז: "המבין האולטימטיבי בכלכלה"

במחשב שנייה, בעצם יש תחליף לכחלון: שלמה מעוז. נו, אז מה אתם אומרים? פרופסור לכלכלה, כך בעיתונים מסוימים על-אף העובדה שהוא אינו ככזה, אך זה נותן גושפנקא לדבריו הנלוזים. הגזענות נשפכת מגרונו. השנאה מעטרת את נאומיו הפסאודו- מדעיים. המבין האולטימטיבי בכלכלה. הוא לא כחלון, לדבריו.

הוא מקצוען ואילו כחלון לא. מקצוען שקובע שהמצב הכלכלי בישראל טוב מאוד. הכל הצגה בעיני "הפרופסור". "מעוז צור כלכלתי". מעוז כמובן רוצה, אך ורק, לתקן את העיוותים הכלכליים. ברור. שום מניע אישי, שום ניסיון להתל באנשים ולהיבחר. מעוז יודע שאמירות גזעניות עוברות טוב. הן מעוררות את האינסטינקטים הרדודים ביותר. ב"שנאה תעשה לך מלחמה" ותיבחר לכנסת, אולי אפילו שר. לעזאזל התוצאות. "אני ואפסי עוד". מעוז מדבר על קיפוח? הרי שאין בושה גדולה מזו. טען שהוא מרגיש כאילו ב-10 במאי 1935 עת הנאצים העלו באש את ספרי היהודים. לא נתווכח עם הרגשתו. לידיעתו, ישנם לא מעטים המרגישים דווקא כמו ב-1935 כאשר פורסו "חוקי נירנברג הידועים לשמצה. דבריו של מעוז כאילו לקוחים מאותם החוקים. הבושה נעלמה לחלוטין? מסתבר שכן.

אל תמכרו לנו סיפורים

ועוד דמות ציבורית ממש מתאימה להנהיגנו: מרב מיכאלי. היא רוצה להיות חלק מנבחרי מפלגת העבודה. הרזומה שלה, לדבריה, עשיר מאוד: פעילות חברתית רבת היקף, מלחמה למען השלום, וכד'.

האמת היא שאינני מתעניין בה ובמעשיה, מאז ועד היום, אך מרוב בורותי לא הייתי מודע לעשייה כה מבורכת ועצומה. לא ברור לי איפה ומתי. אולי בתוכניות הטלוויזיה ,כפי שמספרים לי, שהיו רדודות ובלתי ניתנות לצפי, לכן הורדו הר. אולי הטורי דעות בעיתון זה או אחר. בטורי הרכילות. השד יודע! רצוי מאוד שלפני שהיא רצה להיבחר בפריימריז במפלגת העבודה תספר לציבור מה בדיוק עשייתה החברתית. ישנו תחום אחד שוודאי היא מצטיינת בו: הפמיניזם האובססיבי. מספרי יודעי דבר שהיא קדמה את התופעה והייתה פעילה בארגוני נשים למען העצמתן. הנושא חשוב באמת, אך רק עבור זאת יש הצדקה לבחור בה? אולי. ראוי מאוד להפסיק את המנטרות של עשייה למען החברה. אף אחד אינו טיפש. רוצים להתמודד ברשימה של מפלגה זו או אחרת, בבקשה. אל תמכרו לנו סיפורים.

בימים טרופים אלה קיבלתי מייל מאחת מחברות הכנסת המבקשת לסייע לה בבחירתה. כתובת המייל שלי נמצא אצלה לאחר ששלחתי לה מכתב ובו בקשה הנוגעת לענייני הוועדה שבראשה היא עמדה. לא קיבלתי שום תשובה עד היום. כן קיבלתי, כאמור, מייל כשהיא זקוקה לתמיכת הציבור. צר לי לאכזב אותה אך ח"כים שאינם עונים לפניות הציבור אינם ראויים, בעיני, לשום תמיכה. כל עניינם לעשות למען עצמם.

ואיך נוכל לפסוח על המעברים בין מפלגה למפלגה של ח"כים שאין להם שום טיפת בושה. הגענו למצב שבו אין יותר אידיאולוגיה אלא חיפוש נואש אחר כיסא. שבענו גם מאותם עיתונאים ומיני סלבס בעיני עצמם המצטרפים לפוליטיקה מתוך כוונה, טהורה כמובן, להושיע את מדינת ישראל ואזרחיה. זהו חלון הראוה של הפוליטיקה הישראלית וכחלון הראווה כך גם מעשיהם של נבחרנו.