לכל זמן, ועת לכל אשל... אמור לי מי הם חבריך
בנימין נתניהו, ואומר לך מי אתה. בנימין נתניהו מקפיד לקרב אליו את המובחרים ביותר. צלם הבית,
נתן אשל הוא דוגמה מצוינת לקרבה כזו. היא אינטימית. אינטימיות אחרת מזו שחביבה על נתן אשל, ולא מעורבות בה תמונות תקריב, אבל עדיין אינטימית מאוד. אשל הוא השמנת של נתניהו. הוא מוציא ומביא, נושא ונותן, הוא מיישר ומגהץ את כל מה שדורש ניקוי "יבש", ובעיקר - הוא בוחש. ידו בכל ויד כל בו. עם ובלי המצלמה. עם ובלי השכר הממשלתי. כאשר נקלע לצרה בשל עודף אינטימיות, הושטה לו עזרה, ונרקמה עבורו עסקה. נטש את הלשכה הממשלתית, ונכנס על משכורת עלומה בדלת אחורית. אשל חשוב מאוד לנתניהו וזה לא היה זמנו ללכת. כמאמר קהלת: לכל זמן, ועת לכל אשל מתחת השמיים.
צחוק עשה לי אלהים, וקול השומע הנגבי בין המקורבים המחודשים, נמצא גם העבריין
צחי הנגבי. מי שהחל את הקריירה הפוליטית שלו עוד בימיו כסטודנט, סוחב עימו זנב ארוך של הסתבכויות עם החוק כבר מאז. פסק דין של השופטת
אסתר קובו קבע כבר אז לגבי עדותו כי "האמת העובדתית לא תמיד הייתה נר לרגליו". מאז נקשר שמו באינסוף פרשיות בהן עשה הנגבי צחוק מהחוק. החל במעורבותו בפרשת בר-און-חברון, דרך מינויים פוליטיים למשרות פיקטיביות, וכלה בשוחד בחירות. לבסוף השיגה אותו ידו הארוכה של החוק, עם הרשעה וקלון. כמאמר שרה אמנו: "צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים: כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי". אכן יצחק, כי צחי עושה צחוק מהחוק. לנתניהו זה לא מפריע. היכולת לעשות צחוק מהחוק תשתלב יפה בכוורת של נתניהו.
שבור לי ואשבור לך חיבה יתרה אין בין השניים. מאז היה איווט יד ימינו, ובמיוחד, מאז החליט לשבור עם היד חזק ימינה ולשמור אותה לעצמו, עברו השניים דרך מסע ארוך של 'שבור לי ואשבור לך'. איווט עזר בקדנציה האחרונה לתחזק את הקואליציה של נתניהו, אך הכל נעשה מתוך כוונה ברורה לרשת אותו.
חתונת השנה: אגרוף-ברזל עם לב-אבן מסכי-הטלוויזיה בישרו לנו על האיחוד, ואף אחד לא נפל מהכיסא. שניהם החמיאו לעצמם על כך שהצליחו לנהל מו"מ חשאי במשך כמעט שנה, והעיתונאים אכן נתפסו מנומנמים, אך אף עיתונאי לא הופתע מעצם האיחוד. אגרוף-ברזל מדיני הולך טוב ביחד עם לב-אבן חברתי. פסל סביבתי המורכב מחורבות הדמוקרטיה הישראלית משלב ברזל ואבן, בהתאמה מלאה ממש כמו המגל והחרב. כל מה שחסר כעת כדי להשלים את המפגע הפוליטי הזה הוא מיצג אורקולי של רעשי פיצוצים ואש. זה בתכנון. לאחר הבחירות גם זה יגיע.
כמעט שאפשר לשמוע את השף אייל שני, מפליג בתשבחות למנת הפשיזם הזו. משהו בסגנון: "נתח-קצבים משובח של לאומנות מדממת, ברוטב שמנת-כלכלית של אלפיון עליון, המוגשת על מצע פריך של טוגני-דיקטטורה ורוטב המונים של זיתים שחורים דפוקים...".
הריני מכריז עליכם ראויים זה לזה להבדיל מחתונות פומביות ממלכתיות אחרות, מראה ברית הנישואין בין השניים לא היה מראה מלבב במיוחד. שני אנשים שניכר עליהם שאין החיבה שורה ביניהם, באים בברית הנישואין לצורך מימוש עצמם וכפיית עצמם על הציבור. המומחיות הגדולה ביותר של שני בעלי ברית-הדמים היא בדיוק העיקרון שהוליד את החיבור ביניהם. מי שעלו לגדולה בזכות העיקרון של "הפרד ומשול", מתחברים יחד כדי להמשיך למשול. כמו שבלונדון הייאוש נעשה נוח יותר, כך גם עם המשילות. כי עם איחוד כוחות, זה פשוט הרבה יותר נוח.
שני כייסים יצאו לדרך, בים-בם-בום! למראה הצמד על שני פודיומים סמוכים, נזכרתי במשל על הכייס המקצועי, שכל מה שהוא מסוגל לראות בעולם זה כיסים, גם כאשר הם ריקים. הליכוד איבד את העם על 'לב-אבן חברתי', וליברמן 'אגרוף-ברזל' איבד את הקהלים שהצביעו לו על הבטחות שלא קוימו. "ברית הזוגיות", "נאמנות-אזרחות", "מילה זו מילה". אבל בעיקר, הוא איבד את הקהלים כי עולי חבר-העמים כבר לא רוצים להיות מתויגים כ"רוסים". הם התעוררו והתערו באוכלוסיה הכללית. הם כבר 'ישראלים'. הם גדלו דרך עלייתם, ליברמן מעדיף להקטין אותם ולשמר אותם כ'עולים'. מבחינתו, שיעלו כמה שהם רוצים אבל לא גבוה מדי, שלא יהיו ישראלים. לליברמן נוח עם התיוג "עולים", כמו שנוח לו עם התיוג "ערבים", ועם התיוג "שמאלנים". הפרד ומשול כדי שמחר לא תיפול.
באירוע החתונה אף אחד לא שבר כוס ואף צ'ק לא עבר לתוך שום כיס. כל עניין חלוקת השלל כבר סוכם מראש. ציידי הקרקפות חילקו את השלל, והאזרחים רק צריכים להגיע לקלפי ולעשות כמצופה מהם. זו לא חתונה של חתן וכלה שבאו להקים בית בישראל אלא חתונה של שני כייסים, שכל אחד מהם חומד לעצמו את הנתח האלקטורלי של אשתו. מעניין מיהי הרבנית שלקחה על עצמה להסביר לצמד הזה משהו בנוגע לליל הכלולות, ומעניין יותר מי יהיה מאיזה צד של החור בסדין. שני כייסים יצאו לדרך, בים-בם-בום!
עלה התאנה השקוף של הקוזאק הנגזל בסמוך למועד הכרזת האיחוד בברית הכייסים האלקטורליים של הימין, הוציא דני אילון, סגן שר החוץ של ישראל, הודעה בזו הלשון: "היום בערב אקח חלק באירוע 'שולחנות עגולים' של תנועת הצופים לציון 17 שנה להירצחו של רה"מ
יצחק רבין ז"ל. לצערי, נראה כי עדיין לא הופקו מספיק לקחים מהתוצאות הקשות העלולות להיגרם מרדיפה פוליטית מימין ומשמאל ומתהליכי דה-הומניזציה. להשוות את
אביגדור ליברמן, יהודי ציוני ומנהיג בימין, להיטלר זו הסתה פוליטית מסוכנת ומכוערת. אני קורא לכבוד הדדי, סובלנות וסבלנות אחד כלפי השני וכלפי כל הקשת הפוליטית. מי שהזדעזע אז צריך היה להזדעזע גם מזה".
זה האיש הזכור לנו לרעה מאירוע הושבת שגריר טורקיה על כסא נמוך. זה האיש המשמש עלה תאנה, שקוף מדי, לשר החוץ של ישראל. סגן שר החוץ הוא חלק מהצמד שהעלה את יחסי החוץ של ישראל על מדרון תלול, והוסיף בעיטה משלו להישגים הדיפלומטיים של ישראל ב-63 שנותיה, היישר לעבר תהומות השאול של ניכור כלל-עולמי למדיניות החוץ של ישראל.
מנהל סוג ב', ממנה מנהלים סוג ג' כאשר ראש הממשלה ביקר אצל סרקוזי, הוא שמע ממנו דברים קשים מאוד על שר החוץ של ישראל, והם דומים למה ששומע ראש הממשלה בכל סיור שלו בעולם. נתניהו מוכן לשלם את המחיר הזה, בעיקר משום שהימצאותו של ליברמן בתפקיד שר החוץ, גורמת לנתניהו להיראות כגורם שקול. בעולם העסקי נוהגים לומר שמנהל מדרגה ראשונה ממנה תחתיו מנהלים מדרגה ראשונה, אבל מנהל מדרגה שנייה, ממנה תחתיו מנהלים מדרגה שלישית. נתניהו מבין שהדרך הטובה ביותר להתבלט לטובה היא להקיף עצמך בבעלי מום. את זה יודע גם ליברמן. ספק אם הכוורת של ליברמן מבינה זאת.
זעקת הקוזאק הנגזל כל המוסיף בעניין איווט ליברמן, גורע. אין מסביר טוב יותר, מאשר הוא עצמו, לעניין חוסר הכשירות שלו לשמש בתפקיד ציבורי כלשהו במדינה שהדמוקרטיה שלה חפצת חיים. המסביר הטוב ביותר לחוסר המסוגלות שלו להפנים ערכים דמוקרטיים הוא הקוזאק. הביטוי "זעקת הקוזאק הנגזל", מתאר מצב שבו מי שמבצע עוול, מציג עצמו כקורבנו של העוול.
ביום בהיר אחד, מסיבות פוליטיות לחלוטין שאין להן כל קשר לנושא, לסביבה או לאזרחים, יצא איווט ליברמן לדרום ועורר פרובוקציה בקרב הבדואים בנגב. הביקור במערה, זה שפתח את האינתיפאדה השנייה, דמה בהמון מובנים לביקור הזה. התססת האוכלוסיה היא חלק מהמפתח לשלטון. התסס, הפרד ומשול.
חוסך שבטו שונא מיעוטים דבריו של ליברמן משקפים היטב את השקפת עולמו. הבדואים בנגב משוועים להסדר עם המדינה שיעגן את זכויותיהם ויגן עליהם. הבדואים משרתים בצה"ל, אז לפחות את הטיעון הזה אין לליברמן מולם. אבל ליברמן לא זקוק לטיעונים, לצורך מימוש המדיניות של הפרד ומשול. הוא יזרע הרס גם במקום שאין אדמה או זרעים, ולשם כך הוא ירחיק לדרום החם, ליום של זריעת שנאת חינם.
ליברמן ארגן את הפרובוקציה מבעוד מועד. הודעה על ביקורו נפוצה למפרע, והאזרחים המקומיים נענו לפרובוקציה והגיעו למקום. אל הפרובוקציה הזו נזעק ח"כ טאלב א-סאנע, אשר קיבל מליברמן את מנת הדיקטטור היומית: "כמה שתדבר יותר בטלוויזיה ככה יותר אתה לא תדבר"... "כשאני אגיע לשלטון אני אטפל בך...".
סיירת-סובלנות או סיירת-לאומנות? כאשר דני אילון מדבר על סובלנות, אני מזכיר לעצמי שהוא לא טיפש. זה משאיר רק את האפשרות השנייה - צבוע ומנוול. אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה. הכלל הזה תקף לא רק לגבי ליברמן והמעגל המקיף אותו, אלא שהוא תקף שבעתיים לגבי נתניהו. מי אתה אנחנו כבר יודעים זמן ארוך ולא מבוטל, השאלה היא רק - האם נשכיל הפעם להפוך אותך למובטל?
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
