תבקשו סליחה מעמיר פרץ

בשיח ציבורי בוטה וגס, חסר בלמים, לעתים גם אלים, שפוקד את החברה הישראלית, יזכרו לשר ביטחון אחד בישראל בשם עמיר פרץ משקפת נעולה על בריחיה.

גם אם שעון הזמן דופק את מחוגי השנים שחלפו מאותו קיץ 2006, יהיו מי שיזכירו לו דווקא בימים אלו את תמונת המשקפת, כשרבים רבים בדרום הארץ חבים לו את חייהם. תושבי הדרום, שחייהם מופקדים בזרועות הרולטה המופקרת שמשחק בה החמאס, זוכים למעטה של הגנה באמצעות כיפות הברזל, שקיימות כיום רק בזכותו של עמיר פרץ.

אותו שר ביטחון בשם עמיר פרץ היה מקור לגיחוך, כשדחף לפרויקט כיפת ברזל. מערכת יותר מדי גדולה של "מביני דבר" ו"בעלי עבר ביטחוני" יצאה נגד הפרויקט, שהוכתר בכל שמות הגנאי לכתובתו של אותו שר ביטחון. התקשורת מרחה עמודים שלמים, שגימדו את תרומת הפרויקט לביטחון של אזרחי ישראל. בעלי דרגות במיל. לא פסקו לגחך את התוכנית מכל מיקרופון מזדמן ומכל מרקע ששזף את "תבונתם".

למרות המלעיזים

בתקופה הקצרה, שכיהן כשר ביטחון, הצליח עמיר פרץ לדחוף להתנעת הפרויקט של כיפת ברזל חרף מלעיזים, שעשו הכל כדי להוכיח שמדובר ברעיון עוועים.

היום, כשכיפות הברזל צדות באוויר את רוב פצצות אימת המוות המופנות לעבר ריכוזי אוכלוסיה במדינת ישראל, מן הראוי שכל מי שיצא נגד אותו פרויקט, לפחות יבקש סליחה ממי שהקניטו אותו על שהוא דחף כלשונם לפרויקט ראוותני ומיותר.

אני כותב שורות אלו מתוך תפיסה, שישראל חייבת לדאוג לביטחונם של אזרחיה. אינני מסתיר את התנגדותי לתפיסה הביטחונית של הממשלה, בה כיהן עמיר פרץ כשר ביטחון, וכן את התנגדותי לתפיסה הביטחונית של ממשלת ישראל כיום. אני סבור שאש אין מכבים באמצעות אש.

אני כואב את המציאות, בה אנחנו מאמצים רק את הדרך של כיבוי אש באמצעות אש. זו דרך שנוסתה יותר מדי פעמים ובכל פעם היא נכשלה.