זהירות, סוסים טרויאנים משמאלך

טבלה מרוכזת של ההצבעות, שהביאו עלינו את חמאסטן ואת מבצע 'עמוד ענן', את הפיכת עזה לממלכת הטרור ואת מבול הסקאדים והגראדים ושאר כלי המשחית ("חפצים מעופפים", בלשונו הציורית של היועץ הבכיר דב ויסגלס) לעבר מדינת ישראל, נערכה בידי 'מטות ערים'. נבדקו לא רק ההצבעות בעד (של הח"כים העיוורים מן הליכוד) או נגד (של הח"כים הליכודיים שראו את הנולד), אלא גם התנהגותם של היושבים על הגדר, הח"כים שלא היה בהם העוז להצביע נגד, אך גם לא בעד. על כל הצבעה נגד ההינתקות קיבלו הח"כים 14%, על כל התחמקות רק 7% ועל כל תמיכה בהינתקות 0%.

מסתבר שרק לשלושה ח"כים היה העוז להצביע לכל אורך הדרך נגד פשע ההינתקות ונגד עריצותו של שרון, וציונם הוא מקור לגאווה גדולה – 100%. הם היחידים בסיעת הליכוד שראו את הנולד, הזהירו מפני האסון שהמטנו על עצמנו, ולא נרתעו מלומר לעריץ הרשע: לא ולא. קבלו אותם: יולי אדלשטיין, גלעד ארדן, איוב קרא. רק שלושה צדיקים בסדום הפוליטית. ירבו כמותם.

ח"כית אחת קיבלה ציון מעט נמוך, עקב היעדרות אחת: לאה נס, שהשיגה ציון של 93%. לא רע.

מעט נמוך ממנה ניצב ח"כ חיים כץ, עם 86%. אבל ראובן (רובי) ריבלין, האיש שתמיד מתהדר כי "נולדתי לתוך ה-ח' (סימנה של תנועת החירות) הקדמון", הידרדר ל-79%. אחריו גדעון סער וגילה גמליאל, עם 71%. לא משהו.

בתחתית הרשימה, מצויים שבעה ח"כים. זוהי רשימת הקלון, של סרבני ההינתקות מהכיסא, גם במחיר הכפפת מצפונם לגחמות הרשע הצרוף והאכזרי של שרון. תירוצים יש להם, אבל קבלות פרלמנטריות אַיִן, ושלא יעבדו עליכם: יובל שטייניץ וסילבן שלום – 29%; מיכאל איתן ולימור לבנת – 21%; ישראל כ"ץ – 14%. בלתי מספיק בהחלט.

בהצבעות הללו היה גם צחי הנגבי, האיש שבנה את הקריירה שלו על ההתנגדות לגירוש מימית ועל אהבת ארץ ישראל, אז חבר הליכוד. גם הוא הגיע לציון של שפל - 21%. (ואגב, נתניהו, שכרגע לא עומד לבחירה, יצא במבחן הזה עם ציון 14% בלבד).

ומה עם דן מרידור ובני בגין, שניהם חברי הקבינט ו'התשיעייה'? למזלם, הם לא כיהנו בכנסת ה-16, אך אין ספק – על-פי מבחן התנהגותם הפוליטית - כי היו מתגייסים בהתלהבות למען גירוש יהודי קטיף והסגרת השטח לידי הטרור העזתי.

מרידור פרש בשלהי ימי הכנסת ה-15 מהחיים הפוליטיים, וזכה, כנראה בשל עמדותיו הפוליטיות, בפרס ניחומים מטעם גורמי שמאל: מעמד של עמית המכון הישראלי לדמוקרטיה. איזה כבוד. ובבחירות לכנסת ה-17 הוא כבר התנתק לחלוטין מהליכוד ותמך בגלוי באהוד אולמרט לראשות הממשלה, והסב בכך נזקים ישירים לליכוד.

לזכותו של אברך המשי מרידור ייאמר כי הוא מעולם לא הסתיר את השקפותיו המתיפייפות. לא כן בני בגין, שהוא סיפור אכזבה טוטאלי. שומר נפשו ירחק. ב-2009, למשל, הידרדר האיש שחונך על "שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן" לעומק השפל המוסרי, כאשר תמך במדיניות נתניהו להקפאת הבנייה המרושעת ביו"ש, ברוח גזירות 'הספר הלבן' המנדטורי הזכור לשימצה, שנגדן נלחם אביו המנוח בשצף קצף.

וכך הפך בגין הבן, איש ההדר הז'בוטינסקאי שאמור היה לסנדל את נתניהו מימין, לשותף לדבר עבירה, לעשיית מולדת העם היהודי לחתיכת נדל"ן, שנתונה למחלוקת בינינו לבין הערבים. לא קל לנחש מה היה אומר אביו, מן הסתם, בפאתוס הבגיני האופייני, על הצבעה כזו: "ארורה האצבע שהופנתה נגד אחינו חלוצי יהודה והשומרון. תיגדע היד שהורמה נגד מולדתנו. ת-י-ג-ד-ע, אני אומר לכם! א-ר-ו-ר-ה, אני אומר לכם. ארורה!!!".

הצבעה נואלת זו לא הייתה הכשל היחיד בהתנהגותו של נסיך הנסיכים הליכודי, שהתיישר לצידם של אחמד טיבי וזהבה גלאון בנושא ההקפאה. האיש בעל המראה הנזירי, שנתפס בליכוד כנביא זעם שאמור לייסר את העם על כל בגידה בלב-ליבה של מולדת העם היהודי, שבר חזק שמאלה גם במקרים נוספים. הציבור למרבה הצער אינו מודע לכך מפני שהתקשורת בדרך כלל הסתירה זאת, אולי כדי לא לפגוע בסיכוייו להיבחר שוב לכנסת הבאה.

הנה כמה דוגמיות. האיש שנשלח על-ידי בוחריו להיות בכנסת 'ימין אמין', פירסם בהארץ בדצמבר 2009 מאמר שממנו עולה שהוא כבר השלים עם רעיון שתי המדינות לשני העמים, וכל טענותיו הן רק כנגד ארגון הפתח שמסרב לפתרון זה. במרס השנה דרש מהיועץ המשפטי לשקול בחיוב מתן היתר לבדווים בנגב שהשתלטו בכוח על אדמות המדינה, לבנות על אדמות אלה, בבחינת רצחת וגם ירשת (קלמן ליבסקינד, מעריב, 29.3.12). ביוני השנה זכה לחיבוק חם בנוסח זה: "בני בגין הוא אחד החברים הטובים שלנו בממשלת ישראל", מידי – לא להאמין! – דניאל סוקאץ', מנכ"ל הקרן לישראל חדשה, בהופעה בסידני (עדי ארבל, מקור ראשון, 8.6.12).

ועוד: כשהציעו במחנה הלאומי לפצל את סמכויות היועץ המשפטי, התנגד השמאל בתוקף, ותוגבר שוב בידי...בני בגין, החסיד הנאמן עד כדי עיוורון של 'דת המשפט'. במקום לאמץ עמדה קונסטרוקטיבית, העדיף לאמץ את עמדת שופטי בית המשפט העליון כנגד הפיצול, יחד עם כל ח"כי השמאל. הוא גם התנגד, יחד עם דן מרידור (אלא מי?) להצעות החוק שנתפשו בעיניו פוגעות בזכויות המיעוט השמאלני הצעקני, ומגבילות את פעילות ארגוני השמאל וחופש הביטוי של התקשורת.

במקרה מביש אחר הוא התנגד – ללא שום חמלה יהודית/אנושית - להחלת דין רציפות למתן חנינה לנערים ולנערות עצורי המחאות נגד ההינתקות. "יש לי בעיה עקרונית עם חנינה גורפת", הסביר 'הצדיק בפרווה'.

אפילו לביטול החוק המנדטורי העלום, המעניק לשפה הערבית מעמד זהה לזה של השפה העברית בישראל (ונוטל ממנה את מעמד הבכורה שיש לצרפתית בצרפת ולאנגלית באנגליה), הוא התנגד. כשהובאה לוועדת השרים לחקיקה הצעתם של הח"כים יריב לוין (ליכוד), מוץ מטלון (ישראל ביתנו) ואברהם מיכאלי (שס), להעניק עדיפות ברורה לשפה העברית, תמכו בה השרים לבנת, אדלשטיין ומרגי. מי התנגד? – שרי המחנה הלאומי: דן מרידור, מיכאל איתן ויעקב נאמן. במצב זה של תיקו נקרא בני בגין להכריע, והדהים את כולם: לא רק שהצטרף למתנגדי העדפת העברית, אלא גם נשא נאום חוצב להבות נגד "פגיעה בזכויות הערבים בישראל".

עם ליכודניקים שחלקם שוחרי מדינת כל אזרחיה, חלקם מאמצי עמדותיו של יריב אופנהיימר, וחלקם סתם סוסים טרויאנים של השמאל בליכוד, מי באמת צריך שמאל בכנסת?

בבחירות לכנסת ה-15 (1999) פרש בני בגין מהחיים הפוליטיים, לאחר שגילה, כדבריו, כי הפך להיות "איש ציבור ללא ציבור". כל-כך מתבקש לגבי כמה מהמתמודדים דווקא הפעם, ערב הבחירות לכנסת ה-19.