הרצפה הפוליטית אינה עקומה

שמעתי מרחוק את הטרוניות של פוליטיקאים, עיתונאים ומומחים מטעם עצמם באשר לתוצאות הפריימריז בליכוד. הפתעות, "דילים", קומבינות, קיצוניות, ומה לא. הזיכרון כה קצר, החוצפה כה גדולה, הטמטום כה עמוק, עד כדי אימה. שוב ושוב מאשימים את השיטה ולא את מבצעיה. שוב הרצפה עקומה והרקדנים אומנים ממש. באמת!

בפוליטיקה העולמית, ובכלל בחיים, דור בא ודור הולך. הוותיקים מפנים את הבמה ואילו הצעירים תופסים את המושכות. זו דרכו של עולם. בישראל הציבור התרגל לראות מול עיניו את פרצופם של מנהיגיו לעולם, כאילו המדובר באיזו מונרכיה. פוליטיקאים המכהנים שנים רבות אינם תורמים דבר להוויה הציבורית. שרים ללא תיק, שרים עם תיקים מצחיקים שנתפרו רק למען מנעמים פוליטיים, סגני שרים ומיני פונקציונרים שזמנם עבר נאחזים בקרנות המזבח של הפוליטיקה. זה מגוחך, זה בלתי מוסרי, ובמיוחד - בלתי רצוי לחיים הפוליטיים במדינה. מה שקרה בליכוד הוא תהליך טבעי של חילופי דורות ותו לא.

בגין, מרידור ואיתן - לא "מתונים" כלל

המנטרה המעניינת ביותר היא "הדאגה" של כל מיני אינטרסנטים מאי-בחירתם של שלושה שרים ברשימת הליכוד: בני בגין, דן מרידור ומיכאל איתן. כדי לעטוף את השקר בטיעון כאילו משכנע, המקטרגים אינם שוכחים לציין את בחירתם של "קיצוניים", דוגמת משה פייגלין, במקום המתונים שהודחו. זה פתטי!

לו הייתי מתאמץ קצת, הייתי מצטט מדברי ימי הכנסת וההיסטוריה מה אמרו אותם "מתונים" בליכוד או בחירות, קודם לכן. אוזניים תצילנה! שום נאום ושום עמדה של שלושת המודחים, בהיותם צעירים יותר ומיליטנטים יותר, לא שונה מאלה של דני דנון, ציפי חוטובלי ויריב לוין. ממש כך. ותיקי חירות וליכוד מעולם לא היו מתונים כפי שמנסים להציגם. עמדותיהם המדיניות היו בלתי מתפשרות. רובם המכריע סירב בכל תוקף להגיע להסדרים עם שכנותינו במידה שהמדובר בפשרות טריטוריאליות. קראו את דברי ימי הכנסת ותיווכחו עד כמה סוערים היו הוויכוחים בעת חתימת הסכם השלום עם מצרים.

צחי הנגבי אשר חזר לליכוד ונבחר הוא בשר מבשרה של תנועת הליכוד, אך הוא גם בשר מבשרה של גאולה כהן, אמו הידועה בעמדותיה ה"מתונות". גם היא הייתה בליכוד, יחד עם חברים נוספים עד מנחם בגין חתם על הסכם השלום. מה שגאולה כהן וחבריה אמרו על מנחם בגין, לא לוין ולא דנון ולא חוטובלי ולא פייגלין העזו לומר על נתניהו. אנא קראו גם את העיתונות של ימים עברו ותיווכחו עד כמה המקטרגים כיום טועים.

אין רמטכ"ל ללא חיילים

שיטת הפריימריז גרועה מאוד, אך כל חלופותיה גרועות הרבה יותר. פעם היה מרכז המפלגה בליכוד שבחר את הרשימה, וגם שם היו דילים, קומבינות, מאבקי כוח אדירים. אנשים לא זוכרים את גסטון מלכה ז"ל, את "ליל המיקרופונים", את "נאום הקופים" של דוד לוי. זה היה טוב יותר? קדחת. ועדה מסדרת כמו שהייתה במפא"י, וכמו שיש בישראל ביתנו, שס וקדימה וכדומה, זו שיטה ממש דמוקרטית. יש גבול לציניות. מותר לחברי המפלגה להתארגן ולשאוף להשפעה. אלה המבקשים להיבחר אינם עושים זאת "למען המדינה" בלבד אלא למענם גם, אולי אפילו רק למענם. אז לפריץ מותר ולאביון אסור?

תוצאות הפריימריז בליכוד ממחישות ומייצגות נאמנה את האלקטורט של חברי המפלגה. מי שרוצה בפעילות פוליטית חייב לדעת שאין רמטכ"ל ללא חיילים. חברי המפלגה הם הריבון והריבון ממלא את תפקידו. מי שאינו מרוצה מבחירתם של כ-73 אלף חברי הליכוד, יכול לבוא בטענות רק לעצמו.

שמעתי כתבת לענייני מפלגות קובעת בצורה ברורה, שיש פער בין מצביעי הליכוד לבין הנבחרים ברשימת המפלגה לכנסת. היות שישנה יותר מכתבת אחת לענייני מפלגות וגם לא ציינתי באיזה כלי תקשורת, אני מרשה לעצמי לומר שבין ניתוחיה של אותה כתבת בכירה לבין המציאות יש תהום, ולא רק מהיום. בוחרי הליכוד בקרב הקהל הרחב בהחלט מזדהים עם עמדות חברי הרשימה שנבחרה. אלה העמדות ועימן יש להתמודד במידה שבעיני מישהו אינן מוצאות חן. להאשים את שיטת הפריימריז בבחירתם של חברי הרשימה זה טמטום.

סער, ארדן, לוין, חוטובלי, דנון, פייגלין ושות' הם הליכוד. עמדותיהם המדיניות אינן שונות מאלה של מר נתניהו, של מר ליברמן, של מר אדלשטיין ורבים אחרים, במיוחד של ראשי המתנחלים. זאת עובדה. מי שרוצה את האנשים הללו בשלטון, סביר להניח שיצביע עבור הליכוד בבחירות הבאות. זו הדמוקרטיה, לטוב ולרע!