בשעה ששורות אלו נכתבות, כותרות אתרי החדשות עוסקות בעיקר בהצבעה הצפויה באו"ם בעניין מדינה פלשתינית, כן או לא; ודי בטוח שכן, כי גם מדינות אירופה הודיעו כי ייענו לבקשתו של יו"ר הרשות להכיר במדינה שלו. ואצלנו מאוכזבים, בעיקר אלה שמיקומם הפוליטי הוא מהמרכז וימינה. ויש גם מי שמרוצים, שמאלנים המקיימים עצרת תמיכה במהלך של יו"ר הרשעות הפלשתינית; התפרסמה אפילו ידיעה שראש הממשלה לשעבר הודיע כי הוא תומך בפנייתם של הפלשתינים ובנימוק מעניין: אם בלאו הכי מסכימים על שתי מדינות - "המהלך הזה יכריח את ישראל להיכנס למגעים רציניים על גבולות 67'". נימוק מעניין; וגם מנצח, יש לומר. כי אחרי נאום בר-אילן של ראש הממשלה הנוכחי בתחילת כהונתו, אין מה להלין על מדינות ידידותיות התומכות בהגשמת הרעיון כאן ועכשיו; בלאו הכי נראה שזה נגרר יותר מדי זמן בעולם התזזיתי שלנו.

בשבוע שעבר הכתרנו את הרשימה בכותרת: "חבל שלא למדו לדבר ערבית"; יש מי שהבינו את הדברים כפשוטם וזה בסדר, אבל ברור שהכוונה הייתה לפנימיות, להבנה יסודית של הצד השני וליכולת להתמודד איתו בכלים (המנטליים) שלו, לא בכלים (השכלתניים) שלנו. במילים אחרות, להשתמש בכלים שלו כנשק נגדו. הבאנו כדוגמה את הערצת השאהידים ואת בתי הספר לשאהידים, שהתעמולה שלנו אף פעם לא השכילה לחשוף בפני העולם כדי להראות את פרצופם האמיתי של הזועקים נגד האכזריות הישראלית כביכול. ובאותה מידה הדברים נכונים גם לרשעות הפלשתינית, המתונה כביכול; די להפיץ ברבים את חומרי הלימוד בבתי הספר שלהם כדי שכל אדם הגון יבין כי פניהם לחורבן, בטח לא לשלום; שאפילו מזכ"ל האו"ם יבין כי גם הנשמה מלאכותית לא תעזור לשלום, כי אין שלום וגם לא יהיה.

הבאנו את זה על עצמנו

ולפני שנמשיך, מן הראוי להודות כי הח"מ אינו נוטה להתפעל מהמהלך הפלשתיני, לא לשלילה על כל פנים. אולי מבחינתם הם עושים צעד נכון, אין זה ענייני לבדוק, אבל מבחינתנו - מה כבר קרה, יכריזו על מדינה, ומה בכך?! אינני רואה כיצד זה ישנה את המציאות בשטח, מציאות שגם בלי ההכרזה הזאת היא לא ממש לטובת היהודים. ולא באשמת הפלשתינים, באשמת ממשלות ישראל לדורותיהן. וכנ"ל, הכל נובע מכך ש(אנחנו) חיים בשקר וממילא לא מדברים אמת ולא חושפים את המהות האמיתית של הכוונות הפלשתיניות, מהות שמתבטאת הכי טוב בספרי הלימוד שלהם, ספרים המזינים את ילדיהם בשנאה מזוקקת ורצחנית לאויב הציוני. במילים אחרות ובקיצור, אנחנו הבאנו על עצמנו את ההסכמה הבינלאומית הרחבה למהלך הפלשתיני בכך שלא טרחנו לחשוף את פרצופם האמיתי של שכנינו.

ומעניין שזה קורה בשבוע בו קוראים בתורה את פרשת וַיִּשְׁלַח, פרשה שממנה אנחנו אמורים ללמוד, כמו שלמדו יהודים לאורך כל הדורות, איזו מערכת יחסים אנחנו יכולים לנהל עם גויים בכלל, וכיצד עלינו לנהל איתם משא-ומתן, בפרט. בשבוע שעבר, בפרשת וַיֵּצֵא, ראינו שיעקב, חוץ מהפעם הראשונה שלבן רימה אותו, לא התווכח איתו אף פעם על הרמאויות שלו; הוא הבין היטב ארמית-רמאית והגן על עצמו ועל רכושו מפני לבן, בתיחכום רב יותר מזה של הנבל המקורי. והוא עשה זאת בלי לדבר. בפעם הראשונה הוא אומנם דיבר, אבל מתשובתו של לבן הבין יעקב כי הוא בחר בדרכו הנלוזה ושאין בנמצא מלים שיצליחו לשכנע אותו לשנות את דרכו. לכן הוא שתק ורק פעל להגן על עצמו היטב מפני הרמאויות של חמיו.

בפרשת השבוע שלנו, יעקב מקווה שאולי הגיע אל המנוחה, שאחרי ההתמודדות המוצלחת שלו עם לבן, אחרי שהצליח לחלץ את משפחתו ואת כל רכושו ולעלות איתם ארצה כנען, אולי יזכה סוף-סוף למנוחה, אולי לא יצטרך עוד להתמודד עם מתנגדים קשים כל כך, כאלה המתעקשים לדבוק ברוע ובשום אופן לא להתחבר לטוב. מתוך תקווה זו הוא יוזם פנייה אל עשו אחיו [בראשית ל"ב]: [ד] וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. [ה] וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם-לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד-עָתָּה. [ו] וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ. בשנים קודמות דיברנו באריכות על המסרים הפנימיים ששלח יעקב לעשו בפסוקים אלו; נקודת הרעיון כאן היא שהוא מספר לו כי הוא כבר מוכן לשלום הנצחי ומבקש לברר את עמדתו של עשו ביחס לרעיון הזה.

האם יהודים יכולים לסמוך על גויים?

יעקב מתאכזב קשות ואף נתפס לחרדה כאשר הוא מקבל את הדיווח משליחיו: [ז] וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּלְאָכִים, אֶל-יַעֲקֹב, לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. אדם שהולך מלווה בארבע מאות איש, סביר להניח שפניו למלחמה, זה גדוד שלם ומן הסתם לא מדובר במשמר כבוד, שמדרך הטבע כולל מספר קטן יותר של אנשים. יעקב מבין את זה ולכן: [ח] וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ; בבת אחת התנפצו התקוות שלו בדבר שלום נצחי והוא נכנס ללחץ; טבעי ומובן, אלא שהלחץ אינו משתק אותו; הוא גם לא נאחז באשליה שיצליח לשנות את דעתו של עשו ואינו מעלה בדעתו לנסות לרתום אותו לעגלת השלום של עצמו. יעקב מעכל במהירות את המידע החדש ונערך בהתאם: וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים--לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. [ט] וַיֹּאמֶר, אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ--וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה.

זו בפירוש היערכות לקראת מלחמה, אבל יעקב אינו מסתפק בכך; הוא יודע שבמלחמה עלולים להיות נפגעים ורוצה מאוד למנוע אותה. כדי להשיג זאת הוא נוקט שתי פעולות נוספות; הפעולה הראשונה, הוא מתפלל: [י] וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב, אֱלֹקֵי אָבִי אַבְרָהָם, וֵאלֹקֵי אָבִי יִצְחָק: ה' הָאֹמֵר אֵלַי, שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ--וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. [יא] קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. יעקב מודע לכך שהקב"ה שומר עליו ומסייע לו לכל אורך הדרך ושכל מה שיש לו זה רק תוצאה של הסיוע הזה. הוא חווה במוחש את הקירבה הזאת אל ה' ולכן הוא מרגיש כזה קטן. כעת הוא מבקש: [יב] הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו: כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ--פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים. לא בזכות עצמו הוא מבקש, אלא בזכות אבותיו ולקיום ההבטחה: [יג] וְאַתָּה אָמַרְתָּ, הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ; וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִסָּפֵר מֵרֹב.

הפעולה הבאה שנוקט יעקב היא שיגור דורון מכובד לאחיו המסוכן: [יד] וַיָּלֶן שָׁם, בַּלַּיְלָה הַהוּא; וַיִּקַּח מִן-הַבָּא בְיָדוֹ, מִנְחָה--לְעֵשָׂו אָחִיו. [טו] עִזִּים מָאתַיִם, וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים, רְחֵלִים מָאתַיִם, וְאֵילִים עֶשְׂרִים. [טז] גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם, שְׁלֹשִׁים; פָּרוֹת אַרְבָּעִים, וּפָרִים עֲשָׂרָה, אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים, וַעְיָרִם עֲשָׂרָה. מי שמצוי בעניין יכול לחשב את השווי הכספי של הדורון הזה, נכון לימינו. אבל יעקב יודע שהשווי הכספי אינו הכל, גם הרושם חשוב; לכן הוא מארגן את המשלוח היטב ומצווה את נוהגי הבהמות: [יז] וַיִּתֵּן, בְּיַד-עֲבָדָיו, עֵדֶר עֵדֶר, לְבַדּוֹ; וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו, עִבְרוּ לְפָנַי, וְרֶוַח תָּשִׂימוּ, בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר. [יח] וַיְצַו אֶת-הָרִאשׁוֹן, לֵאמֹר: כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי, וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר, לְמִי-אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ, וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ. [יט] וְאָמַרְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב--מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו; וְהִנֵּה גַם-הוּא, אַחֲרֵינוּ. [כ] וַיְצַו גַּם אֶת-הַשֵּׁנִי, גַּם אֶת-הַשְּׁלִישִׁי, גַּם אֶת-כָּל-הַהֹלְכִים, אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר: כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל-עֵשָׂו, בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ.

וזה מצליח; במקום התנגשות מלחמתית מתקיים מפגש מרגש בין שני האחים. עשו מבין שיעקב הולך בדרך משלו ומציע לו סיוע, אבל יעקב מסרב; הוא יודע שקבלת סיוע מעשו יש בה הקלה טכנית אבל גם סכנות רוחניות שאינו מוכן לקחת על עצמו. הוא אומר לעשו שאינו מבקר את דרכו והוא מודע לכך שנראה כאילו לעשו יש יתרון עליו [פרק ל"ג]: [יד] יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי, לִפְנֵי עַבְדּוֹ; אבל רומז לו גם שבכוונתו ללכת בדרכו שלו ובסופו של דבר דרכו, האיטית והסבלנית, היא שתנצח: וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי, שֵׂעִירָה. בתרגום רעיוני, עד אשר הדרך שלי תתקבל כנכונה גם במחוזות שלך.

כמובן, יעקב ידע בדיוק מה שהוא אומר; בסופו של תהליך, אומנם ארוך, דרכו של יעקב תתקבל בשלמות גם אצל בני עשו. והיא כבר מתקבלת, עובדה היא שכל המתייחסים לעשו ברובד הרעיוני, באמת רוצים שלום. רק הבעיה היא שאנחנו, בני יעקב, לא כל כך דבקים בדרכו של אבינו ולכן לא מצליחים להוביל את העולם ליעד הרצוי. ולפי זה נראה שההצבעה המעצבנת באו"ם נועדה להוות קריאת כיוון עבורנו, שנחזור לדרכו של אבינו יעקב, לומר את האמת כפי שהיא כאשר יש מי שמקשיב ולשתוק כאשר לא מקשיבים לנו. כלומר, לומר באוזני העולם את האמת על אופיים האמיתי של שכנינו ולא לדבר כלל עם שכנינו, כי בלאו הכי הם לא מעוניינים במה שיש לנו להציע; הם לא רוצים אותנו כאן והדיבורים משמשים אותם להסחת דעתנו בלבד, להשכיח מאתנו את ייעודנו שהוא להביא את הגאולה האמיתית והשלמה.