הפריימריז בליכוד - הפוך על הפוך

לולא הייתי מכיר את האיש ואת דעותיו, לאור שם המאמר ("סיפורו העצוב של הליכוד") בהנחה לוגית שמדובר בבחירות של מועמדי הליכוד לכנסת ה-19, הייתי בטוח כי זה עוד בכי תמרורים של שמאלן או לפחות איש מרכז עם נטיות שמאלניות, המלין על המהפך בהרכב רשימת הליכוד, רשימה השוברת ימינה בגדול בהרכבה החדש.

אך מתברר, לאור מחיאות הכפיים על תבוסתם של נסיכי הליכוד בגין, מרידור ואיתן, מה הן דעותיו של הכותב, ואז שבה התמיהה על הכותרת: למה עצב? לכאורה - שמחה ומחיאות כפיים. מה פה קורה? שוב מוחלפת התפאורה: בד כהה נפרס ברקע, והוא משחיר והולך עד סוף המאמר. מכאן הסיפור העצוב זורם, כולל האמירה כי נבחרי ליכוד מיישרים קו בדעותיהם, רחמנא לצלן, עם אחמד טיבי וזהבה גלאון.

מתברר שמנחם רהט הוא לא רק כתב פוליטי. הוא גם מכונן, ממציא או מאמץ שיטות בקרה להתנהלותם הפוליטית של חברי כנסת - שיטה המחלקת נקודות או שוללת אותן בהתאם להצבעות הח"כים. לפי השיטה הזאת, הן סילבן שלום והן ישראל כ"ץ כשלו, ואפילו רובי ריבלין לא קיבל את מלוא הנקודות החיוביות בהצבעות שנערכו לפני כשמונה-תשע שנים, שחלקן עסקו בתנאים לשיקומם של המגורשים עוד לפני הגירוש, גירוש שהיה לו רוב ברור בכנסת, ומה שנותר היה המאבק החשוב לפניו על תנאי השיקום אחרי הטרנספר.

כן, סילבן שלום, ישראל כ"ץ ואפילו רובי ריבלין לא עברו את מבחן הנקודות של חיים הכט. הוא בטח מבקש סליחה כל שנה מאלוהים ואדם, אך לו יש זיכרון רב-שנים ושיטת זכירה בלתי נמחקת.

"בשבע" לא קראו

אך מה לעשות ובעיתון "בשבע" השבוע, פרשת וישלח, בשער העיתון הכותרת בגדול היא "הנאמנות משתלמת", ומסביב לה תמונותיהם של שמונה חברי כנסת, מתוכם שלושה שרים, וביניהם מתנוסס, שומו שמיים - השר ישראל כ"ץ.

ובכותרת משנית: "מתפקדי הליכוד קידמו מועמדים שהוכיחו נאמנות אידיאולוגית או התאמצו להתחבר לחוגי ההתיישבות ולעמדות ימניות. מי שהתנגדו לעמדות לאומיות ואכזבו נותרו מאחור".

מה שברור הוא, כי מנסחי ומעצבי השער של "בשבע" וכותבי המאמרים לא קראו את מאמרו האפוקליפטי של הכתב הפוליטי מנחם רהט.

איפכא מסתברא

מכאן לעיקר - לקביעה ולמסקנה האופרטיבית של מנחם רהט. "סיפורו העצוב של הליכוד החדש, על בכיריו תומכי ההינתקות, הופך אותו לבלתי רלוונטי לגבי הבוחר הלאומי כשיתייצב עם מצפונו בקלפי".

פעם חשבנו שהתופעה של עיוות המציאות והתאמת העובדות לאידיאולוגיה, לתזה, למשאת הנפש, הייתה שייכת בדרך-כלל לצד השמאלי של המפה הפוליטית בישראל, אך הולך ומתברר שוב ושוב כי אין מונופול או בלעדיות בשום דבר וודאי לא בפוליטיקה, ואיפכא מסתברא של מנחם רהט היא דוגמה קלאסית.

אין תחליף לקטר

עד כאן על ההצגה חסרת-השחר של משמעות תוצאות הפריימריז בליכוד, ואין צורך להיות כתב פוליטי כדי לגלות את האבסורד, וכל זה כדי להגיע למסקנה ההפוכה הנדרשת, כי הליכוד הוא בלתי רלוונטי לבוחר הלאומי: הפוך על הפוך.

לא נעים, אך מה לעשות: הקלישאה האומרת כי "רק הליכוד יכול" היא אמת פוליטית מוכחת ואין אלטרנטיבה אחרת; נכון לטוב ולמוטב, אך אין תחליף ממשי אחר. הליכוד זה הקטר הסוחב את הרכבת הפוליטית הלאומית על קרונותיה, לא תמיד במהירות הרצויה, פעמים גם נעצרת הרכבת ללא סיבה הנראית לעין למורת רוחם של חלק מיושבי הקרונות, אך היום ובעתיד הנראה לעין אין תחליף לרכבת ולקטר הליכודי.

הפריימריז בליכוד קידמו נהגים מלאי מוטיבציה, יכולת ונאמנות לדרך. הסמכתם היא בקלפי ב-22.1.2013.