המאבק לחיים של תמר בפרשת "וישב"

על-רקע נופיה הקדומים של ארץ התנ"ך אנחנו פוגשים גלריות של דמויות, דמויות בשר ודם כמונו. דמויות קרובות אלינו באהבותיהן, בקנאתן, במאבקי כוח שהן מנהלות ביניהן.

כאשר הזרקור מופנה למתרחש בבית יעקב, אנחנו מתוודעים למערכות כואבות ביחסי אב לבניו, נתקלים בקנאת אחים רווית איבה, באהבות אסורות (ראובן לבלהה), במציאות מורכבת המתארת מסירות של יהודה לאישה, הזוכה לשם בת שוע הכנענית.

אני מבקש להעלות את הייחודיות של תמר אשת ער, על-רקע ההתרחשויות, הפורסות לנו פרשיות אהבה ותשוקה, ספוגות רגש ולהט יצרים. אך דבר אחד נותר שריר וקיים ברקע ההתרחשויות המתוארות בסיפור המקראי - הנשים הן קניין של הגבר. הן מרותקות אל האוהל, אל מטלות מלחמת הקיום היומיומיות תחת עין צופיה של גבר, יהיה זה האב או האח, וללא זכויות משלהן.
מול התפיסה השבטית הגברית, התופסת את האישה כדמות חלשה, שהכל מותר לעשות בגופה, ניצבת מולנו תמר, דמות של אישה המגייסת עוצמה נשית הירואית הראויה לכל הערצה והערכה כדי לזכות במה שנראה לה חשוב - לזכות לקיים חיי משפחה, לזכות בתחושת האימהות, לזכות בפרי בטן.

תמר יוצאת למערכה, שנראית מראש אבודה, כדי לממש את מאווייה הנשיים, כשהיא אינה מוכנה לוותר על הזכות ועל החוויה של הבאת ילדים לאור העולם.

את הזכות הנשית האלמנטארית השמורה לכל אישה, רצה לגזול ממנה יהודה, בכור בניו של יעקב, בבוטות ובשרירות גברית פטריאכלית אדנותית.

לשם כך יצאה תמר לקרב חייה. קרב שיסתיים בכניעה מוחלטת של השוביניזם הגברי, כאשר בלית ברירה יהודה אומר בהכנעה מוחלטת - "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית ל"ח 26).

תמר מממשת כמיהה נשית אימהית להבאת ילד לאוויר העולם בלידת התאומים פרץ וזרח. לידה השוברת מסגרות קיימות. לידה שבאה לאוויר העולם לאחר ששכבה עם חמה, אבי בעלה שנפטר ואבי נער המיועד לייבם אותה. לידה שבאה מתוך ייסורי מאבקה לממש את עצמה נגד מי שביקש למנוע ממנה מימוש עצמי. לידה הסוללת את הדרך לנצר לבית דוד.

יהודה מתוך תפיסה גברית מטיל בתמר את דופי כתם המוות של שני בניו ער ואונן . ער, מי שהיה בעלה הראשון מת, כי למעשה היה "רע בעיני ה' וימיתהו" (ל"ח 7).

אונן מי שייבם אותה והיה בעלה השני, אלוהים היה זה שהמיתו, כי את זרעו "שחת ארצה ..."(ל"ח 8) יהודה מבקש למנוע נישואי תמר עם שלה, בנו השלישי, כי הוא ראה בה אישה קטלנית. לביטוי הפוגעני "אישה קטלנית" נתן העולם הפרשני במה יותר מדי גדולה ומעליבה. הגם שעל-פי הטקסט אין להטיל בה דופי על מות ער ואונן.

בפרשת ו"ישב" קיימת התמודדות בין תפיסה גברית שמיצג יהודה, בה נתפסת האישה דמות חלשה שהכל מותר לעשות בגופה. מנגד ניצבת דמות נשית חזקה הנאבקת בכל הכלים העומדים לרשותה כדי לזכות במה שנראה לה חשוב - הזכות לקיים חיי משפחה.

היא מתריסה נגד מי שמונע ממנה זאת. לשם כך היא מוכנה להלבין את פניו - פני גבר "חזק", בעל ייחוס ומעמד - על שנתן דרור ליצריו בחיק הטבע אצל אישה, כי חשב שמדובר באישה זונה. עבורו מדובר באישה שהיא רק אביזר או כלי-חפץ שהכל מותר לעשות בגופה כולל פריקת יצרים.

תמר אינה שותקת היא אינה משלימה עם עלבון הכפייה הגברית, שמייעד לה חיי אלמנות נצח. היא יוזמת, פועלת, נוקמת, ומשיגה את יעדה. והיעד הוא לזכות בחיי אימהות.

תמר פעלה נגד דפוסי חשיבה גבריים שוביניסטיים - "ויראה יהודה ויחשבה לזונה..." (ל"ח 15) מתוך כך מותר לו, ליהודה בכור הבנים של יעקב אבינו, גם להתבהם בחיקה.

גמגומי החרטה והצער של יהודה אינם משכנעים, ואף נראים כעולים על שרטון הגיחוך. מול גבר בעל מעמד ועוצמה חייבת החברה לפתח כלים של חברה שהנכס העיקרי בה הוא "אשת חיל מי ימצא" ולא "אשת חיל מי יפצע".

תמר העניקה לנו את השיעור המאלף של אשת חיל, של אישה פמיניסטית ובפניה אני קד קידה.