לפני מספר חדשים הונחה על שולחן הדיקן של אוניברסיטת בן-גוריון המלצה לסגור את המחלקה לפוליטיקה וממשל כיוון שלא עמדה באמות מידה אקדמיות. למעשה, אמרו המבקרים, המחלקה אינה עוסקת כלל במחקר, אלא באינדוקטרינציה רעיונית. בין השאר עסקה המחלקה בעידוד התנועה להחרמת האקדמיה הישראלית, מסיבות פוליטיות. ומה ההבדל בין מחקר לאינדוקטרינציה? מחקר בודק נכונות של תיאוריה על-פי תצפיות מדידות, בעוד שאינדוקטרינציה שוללת את קיומן של עובדות שאינן תואמות את התיאוריה. בדיון הציבורי בלטה עובדה מעניינת. שוללי ההמלצה לסגור היו בעיקר נציגים של מדעי הרוח, ומחייביה היו נציגים של מדעי הטבע, שהשימוש בכלי האנטי-אקדמי לכריתת הענף שעליו הם יושבים נראה בעיניהם בלתי הגיוני בעליל. כאשר חוקר במדעי הטבע נוקט שיטות של השמטת העובדות שאינן תואמות את התיאוריה, הרי הוא ועבודתו מאבדים כל אמינות אקדמית. כאשר עושים זאת אנשי מחקר במדעי הרוח קוראים לזה חופש אקדמי.
ההבדל העיקרי בין שתי הדיסציפלינות הוא יכולת מדידה. במדעי הטבע כל מה שאינו מדיד אינו קיים, עד שהחוקר ימצא שיטת המדידה המאפשרת בחינה חסרת פניות של התופעה הנבדקת. על-מנת להיקרא מדעים, סיגלו לעצמם גם מדעי הרוח שיטות מדידה, פיתחו מתמטיקה סטטיסטית שתאפשר מדידה והסקת מסקנות, ובכך קידמו מחקר שאינו רק הבעת דעה מלומדת. הדוגמה המובהקת היא הפדגוגיה, שבה אומצה שיטת הבחינות. בחינה היא שיטת מדידה הבודקת את הקשר שבין תהליך הלימוד לבין היכולת להשיג את מטרות הלימוד - ידע ופתרון בעיות.
"ומה עם ערכים, תודעה חברתית, תובנות אנושיות, חמלה לחלשים ולאחר?" אין ספק שכמו כל שיטת מדידה, גם בבחינות, כאמצעי למדידה של אוכלוסיות, ישנן הטיות וכשלים העלולים לשחוק את אמינות התוצאות. למשל, סלקציה חיובית של האוכלוסיה הנמדדת, או חוסר התאמה לשפה שבה נערך התבחין או לתרבות ולסמלים באותה אוכלוסיה. מהימנות שיטת הבחינות גם היא עומדת למבחן המציאות. זה מתבטא בקשר שבין הישגי האוכלוסיה במדד הבחינות לאורך זמן, לבין הצלחתה במדדי העושר הכלכלי-חברתי-תרבותי.
מתברר כי ברמה הלאומית עושרה של מדינה קשור באופן ישר והדוק ליכולת של אוכלוסיות ללמוד וליישם ידע, לתרגל ולפתור בעיות. המדינות שהצליחו לקדם את האוכלוסיות שלהן במידה הרבה ביותר הן אלו שגרמו למהפך במצבן הכלכלי חברתי מן התחתית אל הפסגה, ובראשן מדינות דרום-מזרח אסיה - טייוואן, סינגפור ו
קוריאה הדרומית. אלו גם המדינות המובילות בעולם בכל המבחנים התקניים. ובהיפוך, מדינות שהישגיהן במבחנים התקניים הם הנמוכים ביותר הן גם העניות ביותר והמתקשות לספק רווחה ואפילו מזון לאוכלוסייתן - אלא אם שפר מזלן ויש בהן אוצרות טבע.
מזה עשור שמדינת ישראל נחרדת נוכח ההישגים ההולכים ומתדרדרים של ילדיה בבחינות שמיישמים ארגונים המודדים הישגים אקדמיים בגילאים הצעירים. הארגונים הללו ממוקמים באוניברסיטאות הטובות ביותר בעולם, הם חסרי פניות פוליטיות, ואי-אפשר להתייחס לממצאיהם אלא כאל הנתונים הטובים ביותר שניתן להשיג משיטת המדידה הקרויה בחינה. גדולי הדור - התוצרים של מערכת החינוך שהייתה כאן פעם, זוכים וזוכות בפרסי נובל, אלופי התעשיות עתירות הידע - הזהירו אותנו במפגיע כי התדרדרות שכזו, הנמדדת במבחנים חסרי פניות, היא המנבא הבטוח לעתיד כלכלי חברתי עגום הדומה לעולם השלישי המתדרדר בכל המדדים.
בכל מחזור בחינות הלכו ותכפו קולות הנהי כי שוב ישראל מתדרדרת במבחנים הבינלאומיים, ואנה אנו מביאים את הבושה.
והנה מהפך. בתוך ארבע שנים חל שינוי כיוון מדהים, זינוק נחשוני מירכתי הרשימה לקדמתה. וזאת למרות שלא הונהגה אחת ההטיות העיקריות - מניעת השתתפותן בבחינה של שכבות חלשות - שמדינות מפותחות כגרמניה ושוויץ נוקטות בקביעות וללא התנצלות. לפי כל אמת מידה חסרת פניות, זהו הישג שמערכת החינוך וראשיה יכולים להתבשם בו. ואכן, שר החינוך ומנכ"ל משרדו נהנו מאוד להסביר ששום דבר לא מקרי, שהצבת יעדים מדידים, חתירה למגע עם החומר הנלמד, ומדיניות של מתן פרס להצלחה מובילים לתוצאות מדידות.
לא כך, טוענת קודמתם בתפקיד הפרופ' לפדגוגיה
יולי תמיר: חינוך שכל מטרתו להגיע להישגים אינו חינוך. ומה על ההישגים הלא-מדידים - של ערכים, תודעה חברתית, תובנות אנושיות, חמלה לחלשים ולאחר? כל אלה אינם מתבטאים בבחינות, ולכן אין בבחינות הללו ובהצלחה בהן דבר המקדם את היחידים, את האוכלוסיה, את המדינה ואת העולם. יתר על כן, המדינות שחוו את הצמיחה המהירה ביותר, כגון גאנה ואתיופיה, הן אלו שרמת ההשכלה של אוכלוסייתן הנמוכה ביותר והישגיהן במבחנים נמוכים מאוד. עוד יותר נורא, עידוד התחרותיות הופך לערך הגובר על ערכים של שיתוף ושוויון, דבר המנוגד לרצון המורים לחנך. ועוד אומרת תמיר: המורה שחייב לעמוד באמות מידה אינו יכול להיות איש רוח או יוצר, והדבר מכרסם באושיות מקצועו ומעמדו.
הכישורים שעלינו לטפח לטובת העתיד אינם מתמטיקה, הבנת הנקרא או מדעים, אלא אכפתיות, הקשבה, שירות. כישורים אלה עומדים בניגוד לכישורים שמטפחת רוח המבחנים. עם יולי תמיר יסכימו כל אבירי תרבות-השמאל, ובראשם הפרופסורים יוסי יונה, אורן יפתחאל, אורי רם, יצחק ספורטא ויוסי דהאן: הישגים מדידים אינם המטרה של מערכת החינוך.
את כל הדברים הללו אמרה השרה לשעבר יולי תמיר, לאחר שהתברר כי תחת הנחייתה חלה התדרדרות מתמשכת של הישגי תלמידי ישראל בכל התחומים שנבחנו. ומתי היא חזרה עליהם? כאשר התברר שתחת הנהגת הימין חלה תפנית חדה כלפי מעלה בדירוג העולמי.
להגיון ולהוכחות מוצקות הכניסה אסורה אם נקיש באופן הגיוני, לתמיר לא יהיה אכפת אם הרופא שיטפל בבן משפחתה נכשל בבחינות או אפילו לא ניגש אליהן, כל עוד הוא קשוב. לא יפריע לה אם האחות שמזליפה אנטיביוטיקה לעירוי שלו נכשלה בבחינות ההסמכה, או אפילו לא הוגשה אליהן, כל עוד היא בעלת תודעת שירות. גם לא יטריד אותה שטכנאי הרנטגן שמצלם אותו יקבע מנת קרינה הגדולה פי-אלף מן הדרוש, כיוון שכיול על-פי מדדים הוא פסול מעיקרו. כל עוד הרופא קשוב, האחות היא אשת צוות והטכנאי הוא איש ספר ורוח - הכל בסדר. מבחן התוצאה של חולה שאובחן לא נכון, קיבל תרופה לא נכונה במינון רעיל, והוקרן במינון תת-קטלני - אינם חשובים. רק נותר לשאול אם גם החולה יסכים איתה.
עוד טיעון מופרך מבית היוצר של השמאל הוא שתרבות התחרותיות והישגיות המתבטאת במבחנים מדידים, נוגדת מעיקרה את תרבות שיתוף הפעולה, תרבות ההקשבה, תרבות ההתחשבות והאזרחות הטובה. האמת היא שאין סתירה ביניהן. להפך. הסתירה חלה כאשר דורשי השוויון הכפוי תובעים מן המצוינים להתיישר לפי המכנה המשותף הנמוך ביותר - לא להתבלט, לא להוביל, לא לשכנע, אלא להצניע את יכולתם ולהתאימה לרמה שהיא תקינה פוליטית.
הבעיה היותר גדולה נגרמת כאשר אקדמאים השוללים את ההיגיון והשכל הישר, השוללים פתרון של בעיות על-פי אמות מידה בדוקות, המתעלמים ממבחן התוצאה - הופכים לפוליטיקאים בעלי תפקיד ביצועי. ישנה גזירה שווה בין המוכנות לבטל את העובדות לטובת התיאוריה לבין החלטות פוליטיות הרות גורל כגון "שטחים תמורת שלום", "איפוק הוא כוח", "
שלום עכשיו", "הסכם שלום הוא ביטחון", "לא יהיו קטיושות על אשקלון" ועוד ועוד סיסמאות מופרכות. אידיאולוגיה המנותקת מאמות מידה מציאותיות היא המקור למירב האסונות הניחתים עלינו בכל עת שתרבות השמאל האנטי-הגיוני מגיעה אל מנופי הכוח. אין כל פלא אפוא שכל אותם פרופסורים למדעים לא-מדידים, אותם מומחים למושגים לא מוחשיים, הם עמוד השדרה הרעיוני של השמאל הפוליטי.
וזהו גם מקור הקשר האמיץ בין האידיאולוגיה השמאלנית לאידיאולוגיה האיסלאמיסטית. שתיהן שוללות את העובדות המדידות ומציבות במקומן שגיונות המנוגדים לשכל הישר ולנתונים מוכחים. האיסלאם טוען שכל התשובות לכל השאלות כבר מצויות בו מקדמת דנא. חמאס טוען לניצחון גדול כיוון שטיל אחד פגע בבית אחד בראשון לציון; חיזבאללה חוגג את הניצחון הגדול שבעקבותיו מבלה מנהיגו את חייו בבונקר. לפי אידיאולוגית השמאל, כל עוד מעמידים בראש הפירמידה את החושבים נכון, ומיישרים את הכל על-פי הנאמנות לאידיאולוגיה, החברה תהיה יותר מתקדמת.
אך במציאות, החברה האיסלאמיסטית היא המפגרת ביותר בעולם בכל מדד של השכלה, הישגים תרבותיים ומדעיים, רווחה, בריאות ויצירתיות. במציאות, החברה האיסלאמיסטית מובילה את העולם באלימותה. במציאות, המשטרים הסמכותיים של השמאל הקומוניסטי קרסו כבניין קלפים. במציאות, מדינת הרווחה השוויונית האירופית הולכת וקורסת מול עינינו. במציאות, ככל שהממשל האמריקני דוחק את הרפואה לכיוון של שוויון כפוי, כך גדלה עלותה ויורדת איכותה. במציאות, ככל שעיריית בולטימור ומדינת ניו-יורק משקיעות יותר כספים במערכת החינוך השוויונית, כך התוצר החינוכי הולך ומתדרדר, ואילו בתי הספר הפרטיים, המתחרים על כספם של ההורים, הולכים ומשתבחים.
במציאות, למרות שמדינת ישראל משקיעה סכומי עתק במגזר החינוך הערבי, הרי שהתוצר שלו בכל אמת מידה הולך ויורד לעומת זה של המגזר היהודי שהתחרותיות החיובית טבועה בו משחר ההיסטוריה. השמאל והאיסלאם דורשים קונפורמיזם מצד אחד, ודוגלים באלימות להשגת מטרותיהם מצד שני. אין פלא שהשמאל והאיסלאם חברו יחד בישראל להריסת כל מה שמצויין, מעולה ומשתבח ומדיד, לטובת רהט אחת גדולה מן הים עד הירדן.
למרבה השמחה, הציבור הישראלי אינו מגבה את פשיטת הרגל של הרעיוניות השמאלנית, ומתעב את שיתוף הפעולה הנרקם בין האיסלאמיזם לשמאלניזם. הציבור הישראלי מעדיף עובדות מדידות, הצלחות בדוקות, קשר הגיוני בין סיבה לתוצאה, ומרים ראשו בגאווה כאשר ישראלי מצטיין באליפות העולם בשחמט, במתמטיקה, בפיזיקה, באמנות הוויכוח ובהסללת לווין בחלל. במיוחד גאה האמא היהודיה בילדיה העושים ועושות חייל במבחנים בינלאומיים. מבחינתה, הערכים הבלתי מדידים של יולי תמיר הם חנטריש חסר ערך.
