הוא לא אלוהים!

נשים מוכות החיות בצל אלימות קשה, אשר מופעלת כנגדן על-ידי בן זוגן, "זוכות" בנוסף להשפלות מבית, גם לביקורת פוגעת ומעליבה מחוץ: "אם היא נשארת אז סימן שהיא אוהבת את זה", "אם היא לא קמה והולכת זה סימן שמגיע לה", "היא הזמינה כל זאת על עצמה" ועוד אמירות בסגנון דומה אשר רק מחזקות את יד הפושע.
ברור כי האשמת הנשים הקורבנות לאלימות המופעלת כנגדן היא דבר מגוחך, מעוות ומיותר, אשר רק מוסיף כאב וצער לאותן נשים ובוודאי שאינו תורם דבר לשינוי מצבן לטובה.

אך עדיין, האחריות לצאת מהמצב האומלל הזה היא בראש ובראשונה בידי האישה המוכה. סיבות רבות עומדות בבסיס אותה החלטה אומללה להישאר לצד בן זוג אלים ובמאמר זה אדון באחת מהן, אבסורדית למדי, אבסורדית עד כאב - "האהבה". מדובר בעיוות מסוג אחר (במצב שכזה).

לכאורה - סתירה; כיצד ניתן לאהוב אדם שמתעלל בך? כיצד אישה יכולה לאהוב את האיש אשר ממנו היא כל כך פוחדת? הרי זה עומד בניגוד לאינסטינקט ההישרדות הבסיסי של האדם. לא בכדי, שמעתי פעמים רבות את המשפט המסורתי: "נותנים לך - תיקחי, מרביצים לך - תברחי!"

זה מכבר ידועה "תסמונת שטוקהולם" המחליפה כעס טבעי של השבוי (הקורבן) כלפי התוקף (הסוהר) בהבנה למניעיו, בהצדקת ההתעללות מצדו ובפיתוח רגשות חיובים. זוהי תסמונת המאופיינת ברגשות חיוביים של אסירים שבויים כלפי שוביהם המתעללים בהם. הדבר נעוץ בתלות הקורבן בשולט בו אשר דואג לו למזון, למים ואפילו לאוויר לנשימה. לא רק שבחסדו הוא חי אלא שפעמים רבות הוא הדמות האנושית היחידה המצויה בשטח. מצב תלותי זה יוצר רגשות חיוביים, אך אין זו אהבה ובוודאי שלא הרומנטיקה מצויה בבסיסה.

מצבן של חלק מהנשים המוכות דומה לסיטואציה המתוארת למעלה ב"תסמונת שטוקהולם", בעיקר בשל יחסי התלות הנובעים מיכולת הגבר לפרנס את האישה ואת ילדיה ובשל כוחו הפיסי. השאלה נותרת בעינה: האם זו אהבה? האם אישה יכולה לאהוב את הגבר שמתעלל ומתעמר בה? ואם כן - כיצד? ועוד, ואם כן - האם זה נורמלי?

מצב אבסורדי זה אכן קיים והוא מתאפשר כאשר היחסים אינם שויוניים. ראו למשל את הכתוב בתורה - מצד אחד: "ואהבת את ה' אלוהיך" ומן הצד השני "את ה' אלוהיך תירא". הדברים אמורים בספר "דברים", ומצויים כאילו בסתירה זה עם זה. גם הרמב"ם מתייחס אל אותה סתירה ומיישב אותה בספר המדע פרק שני חלק ב' וקובע כי:

"נוכח מעשה ה' וברואיו הנפלאים מתמלא האדם העומד מול האלוהים ברגשי אהבה גואים. כל אהבת אדם היא אהבת ה' שבראו. אלא שלאחר מחשבה על ה' הגדול הנורא והמושלם, יוצר הבריאה, חש האדם באפסותו ביחס למעשיו של ה' ונתקף ביראה ופחד" (מתוך "דבר תורה על פי הרמב"ם", מאת א. בן-עזרא).

הרמב"ם מתאר מצב בו היראה - חיובית, כי היא נובעת מההכרה בשפע היכולות והמעשים הנפלאים של בורא עולם. על-פי הרמב"ם האלוהים - אינו זקוק לכך שהאדם יפחד ממנו, שכן כעס, עלבון, שמחה ועוד רגשות אינם מתאימים לתיאור השם, אלא הם רק אמצעים העומדים לאדם האפסי הבא להתמודד עם האלוהים בכלים המצומצמים שבגבולות השפה שלו ובגבולות הבנתו.

היחסים בין אדם לבוראו אינם מודל לחיקוי ביחסים בין בני אדם, דווקא בשל היעדר השוויוניות!

אכן, מדובר בעיוות וגם אם הוא מתקיים בקרב אוכלוסיה רחבה, הרי שלדעתי מדובר בבעיה שיש לפתור ולא לקבל או להשלים עימה. האדם הירא את אלוהיו מכיר באפסיותו לנוכח גדולתו של האל, אך האם יש מקום בזוגיות להגדרת מעמדות שכזו? כאמור, גם בקרב בני האדם מתקיים מצב בו האהבה והיראה דרות בנפש זו לצד זו, בשכנות ובכפיפה אחת: ילד יכול לאהוב ולפחד מאביו הנוקשה ומנחת זרועו, ואישה יכולה לאהוב את בעלה ולפחד ממכותיו או מסנקציות אחרות שיטיל עליה. בשני המקרים, היחסים המתוארים אינם שוויוניים.

חודש ימים שהיתי במקלט לנשים מוכות עם שלושת בניי הקטנים לאחר שהצלחתי להימלט מבעלי ("חורש רעתי" כפי שכונה בספרי "כלה ונחרצה" בהוצאת ספרית הפועלים), מהמקום שהיה ביתי - בירושלים. כשהגעתי למקלט לאחר נסיעה מורטת עצבים, כאשר אני חוששת כי בעלי עלול לרדוף אחריי, להוריד אותי לשוליים ולבצע את שהבטיח - לפגוע בי לנצח, הרגשתי לראשונה מזה מספר שנים בטוחה ומוגנת - במקלט. באותו הלילה התקשיתי להירדם מפאת בכיים של בניי התאומים שהיו אז בני שלושה וחצי חודשים וכשהבוקר הפציע הייתי נסערת, לא רק משום שעשיתי מעשה שאין לחזור ממנו ושהעתיד שלי ושל ילדיי מעורפל וחסר וודאות בעקבות מעשה זה, אלא גם משום שלא ישנתי אלא שעתיים (לא רצופות). על רקע מצב גופני של חולשה ומצב רגשי של מתח וסער, פגשתי את שאר הנשים המוכות במקלט, לחלקן אף היו ילדים במקלט, כמוני.

המפגש התקיים למחרת בבוקר והזעזוע הכבד מכל היה לראות אישה מוכה שגוללה מסכת קשה של התעללות פיסית מצד בעלה ו... היא "מתגעגעת אליו ועדיין אוהבת אותו". התברר לי, כי זו לא הפעם הראשונה שאותה אישה הייתה חוסה במקלט לנשים מוכות וכנראה שגם לא הפעם האחרונה. כעבור זמן קצר היא עזבה את המקלט וחזרה אל בעלה המתעלל מרצונה. היא בחרה לחזור אל אותו גבר אלים שהיה אחראי לעצמותיה השבורות, לאשפוזים שעברה, לחתכים ולצלקות שבגופה ובנפשה. היא אהבה אותו. היא גם פחדה ממנו.

דברים אלה נכתבים לאחר עיון בדבריו של הרמב"ם ואינני יכולה אלא להסכים עם קביעתו, כי מדובר בסתירה שלא ניתן ליישבה בדרכו, שכן אהבה ויראה כלפי בורא עולם הן על רקע חיובי ואילו אהבה ויראה כלפי בעל אלים ומתאכזר לעולם לא יכולות להיות על רקע חיובי. מכיוון שכך הוא, הרי שעדיף לה לאותה אישה למלט את נפשה מאותו קשר הרסני ומסוכן, על אף אהבתה.

_______________
המחברת כתבה את הספר "כלה ונחרצה" בהוצאת ספרית הפועלים -הקיבוץ המאוחד וכן פרסמה מספר ספרי ילדים. לכותבת אתר אישי: [קישור]

המאמר פורסם באתר BSH.