לחזור להיסטוריה הישראלית

כשעלה ארצה סבי, בשנות העשרים של המאה הקודמת, והצטרף מיד לתנועת הפועל המזרחי, לא עמדה בראש מעייניו דווקא תנועת ההתיישבות בארץ ישראל. אמנם, הוא האמין בכל לבו בזכותנו המשפטית, ההיסטורית והדתית על כל רחבי הארץ, ואף כתב על כך את ספרו היחיד. ואולם, הסוגיה שהטרידה אותו ואת חבריו יותר מכל, ואשר עליה כתבו ונאבקו כמעט בכל צורה אפשרית, הייתה האופן שבו יש לעצב את הישות המדינית ההולכת ומתהווה בארץ ישראל, כבית יהודי ולאומי של ממש. וכך, ואולי גם מחמת חלישות פיזית, השקיע סבי את כוחו לא בהתיישבות בפועל, כי אם בפעילות ציבורית מגוונת בערים הגדולות: בירושלים, בתל אביב, ובכל מקום שבו ניתן היה לשאת באותם הימים את דברה של הציונות הדתית הלאומית.

תשעים שנה לאחר עלייתו, אני חש להוותי שהמאבקים שניהלו סבי וחבריו לתנועה, רלוונטיים כיום לא פחות, ואולי גורליים עוד יותר. יתירה מזאת: לא אחת נראה שכיום היינו מסתפקים גם בהרבה פחות ממה שתבעו הם עצמם, וכי בסוגיות רבות שהיו בעבר מובנות מאליהן, הניף הציבור הדתי מזמן את הדגל הלבן: הפרהסיה היהודית שלה הטיפו הדורות הקודמים הולכת ונעלמת מחלקים נרחבים של המדינה היהודית; המערכת החינוכית הופכת יהודית פחות ופחות וסטרילית יותר ויותר; ערכי המשפחה היהודית המסורתית הופכים כמעט למילה מגונה; התקשרות האלקטרונית המתירנית והאלימה אינה מתירה לנו ולילדינו לעשות בה שימוש; ומוסדות דוגמת הרבנות הראשית, שבעבר הייתה עליהם תפארתנו, נבעטים ככלי אין חפץ בו, בידי הציבור החילוני והדתי כאחד. מעל כל אלו, דומה שעצם הגדרתה של המדינה היהודית ככזו, הוא זה המצוי כיום בסכנה הגדולה ביותר.

כל זאת, כמה מצער, נזקף לא רק לחובת הציבור שאינו מזוהה כדתי או כלאומי, אלא במידה רבה גם לחובתנו אנו.

הסוגיה ההתיישבותית אינה העיקרית

אמנם, דווקא בזירה ההתיישבותית דומה שהצלחנו לעמוד על שלנו, ולהשיג במידה רבה את המטרות שהוצבו בראשית הדרך: ההתיישבות בכל רחבי הארץ הנה עובדה כמעט מובנת מאליה, וגם אם מפעם לפעם קמים עליה להרסה, הרי שכיום קשה לדמיין מצב שבו יצליח מישהו לעקרה מן השורש. גם אותם אלו הממשיכים לפזם מנטרות קבועות בנושא זה, לעיתים כמעט בעל כרחם, דומה שאינם מאמינים עוד לעצמם. אלא שבעיני, לפחות, הסוגיה ההתיישבותית אינה העיקרית, ואינה זו המצויה כיום במרכז שולחן הדיונים. כיום איננו מתמודדים עוד עם הצורך לבצר את ביתנו היהודי הפרטי, בכל מקום שיהא, כי אם בצורך לעצב - עבור עצמנו, עבור חברינו, ועבור עמנו - בית יהודי לאומי של ממש. במשימה זו, לפחות, אנו רחוקים עדיין מלעמוד.

כיום מפתיע מעט להיזכר בעובדה, שדווקא המהפך השלטוני הנכסף של שנת 1977, שלאחריו יצאו רבים מאיתנו לרחובות בשמחה אמתית - ובצדק מוחלט! - היה הפתח לאבדן זהותה היהודית של המדינה כולה. כיום לא נעים להזכיר שדווקא הליכוד, שנישא אל השלטון גם על כנפי מאות אלפי בוחרים דתיים ומסורתיים, אומנם ביצר לאורך השנים את המעש ההתיישבותי הלאומי, אולם הפקיר כמעט לחלוטין - ובאופן עקבי! - את הזירה התרבותית והיהודית המדינית, ובמידה רבה הביא אותנו למצב שבו מצויים אנו כיום: שבו אין אנו יכולים לחוקק ולו חוק אחד בעל ניחוח יהודי-לאומי, מאחר שייפסל באופן אוטומטי באחד ממוסדות המשפט; שבו גם שר חינוך לאומי אינו מצליח להחדיר באופן ממשי תכנים יהודיים לכלל בתי הספר בארץ, מחמת חסמים שונים ודיקטטורה אקדמית כלל-ארצית; שבו איננו מעזים לומר את אשר אנו מאמינים על מבנה המשפחה היהודית וערכיה, מחשד שנוקע כגזענים, כחשוכים, כנבערים; שבו איננו מעזים לדבר על כשרות או על שמירת שבת במקומות ציבוריים שונים, מאחר שעצם אזכורה של אותם המילים גורר אחריו - באופן אוטומטי - "דיון" על שחיתותה של הרבנות, ובמשתמע- גם של כלל הרבנים.

הזהות היהודית-לאומית כבר אינה מובנת מאליה

אמנם, אינני מאלו הסבורים כי הליכוד עצמו תמך בכל אותן התפתחויות, וכי אותו ורק אותו ניתן להאשים בדברים. נהפוך הוא: בעשרות השנים האחרונות כיהנו כחברי כנסת מטעם הליכוד עשרות אנשים טובים, ישרים, ויהודים בכל לבם. אלא שעובדה היא שבאותן שנים ממש, הפקירה תנועתם את המעש הדתי והתרבותי בארץ לשני כוחות ציבוריים מנוגדים, שהובילו בצוותא לכרסום המתמשך בדמותה של המדינה היהודית: מחד, הפקירה מפלגת השלטון באופן עקבי את המוסדות הדתיים בידי מפלגות חרדיות, שדבר אין להן עם צביונה היהודי של המדינה כולה, ושמחויבותן נתונה כל כולה לבוחריהן ולרבניהן. מאידך, הפקיר השלטון את הנעשה בזירה המשפטית, החינוכית, התרבותית והאקדמית לכוחות ליברליים רדיקלים, שאינם מחויבים לצביונה היהודי של המדינה, משום שאינם מאמינים בו כלל. וכך, מוסדות דוגמת הרבנות הראשית או משרד הדתות נתרוקנו לחלוטין ממשמעותם הציבורית המקורית, והמערכת המשפטית והאקדמית, מן העבר השני, הפכה לקרדום שבאמצעותו ננגסה פיסה אחר פיסה מאותה זהות יהודית ולאומית, שבעבר הייתה כה מובנת מאליה.

ואנו עצמנו? היכן היינו אנחנו כשכל זה התרחש?

מעט מביך לענות, אך ככל הנראה בעשרות השנים הראשונות להתרחשותו של המהלך, לא ממש שמנו אליו לב. עסוקים היינו במשימות חשובות כשלעצמן, בזירה הפרטית, המשפחתית או המדינית, ולא חשנו כלל כיצד הקרקע התרבותית והלאומית שאותה עיצבו הורינו וסבינו - בצוותא עם כלל הציבור הישראלי בדורות קודמים! - הולכת ונשמטת מתחתינו כמעט ללא הפסקה. משהתעוררנו - והדבר התרחש כבר לפני כמה וכמה שנים - היה הדבר כמעט מאוחר מדי: המפלגות החרדיות השתלטו - ברגל גסה, ובחסות השלטון המרכזי - כמעט על כל תפקיד רלוונטי במערכת הדתית הלאומית, רוקנו אותו מתוכנו, והפכוהו לקרדום לקידום מטרותיהן הממוקדות; המערכת המשפטית, האקדמית, והחינוכית עוצבו באופן כה מוקפד, שלשנותו תידרשנה שנים ארוכות; והמפלגות שייצגו אותנו עצמנו, הפכו באותן שנים ממש לבלתי רלוונטיות: מחמת גודלן ההולך ומצטמצם; מחמת הפילוגים הבלתי פוסקים שהתחוללו בסביבתן; ומחמת העובדה שהדגל ההתיישבותי הצניע - גם אם שלא בכוונת מכוון - כמעט כל דגל אחר, לאומי, יהודי, או דתי.

להאבק מחדש על הדרך

כיום, לראשונה לאחר כמה עשרות שנים, דומה שהדברים מתחילים להשתנות, אם גם באיחור מסוכן. כיום חש הציבור הדתי כולו - או לפחות כמעט כולו - כי עליו להיאבק מחדש ובאופן פומבי על אמונתו, על דרכו, ועל זכותו להיות שותף ממשי ומשפיע בעיצובה של המדינה, כמדינה יהודית ודמוקרטית, המחויבת באותה המידה ממש לכל אחת משתי הצלעות האידאולוגיות שלאורן הוקמה. כיום מוכנים רבים מאיתנו להודות שהעיסוק המתמיד בהתיישבות - המוצדק כשלעצמו ! - דחק הצידה סוגיות חשובות לא פחות, שאליהן יש לשוב ולהתייחס; וכיום מבינים רבים כי למרות המחלוקות האמתיות שבינינו, עלינו להתאחד - למצער מבחינה פוליטית - כדי לשוב ולהוות גורם השותף לעיצובה המתמיד של החברה, של המדינה, ושל העם. לא בכפייה, לא במלחמה, לא בהתרסה; כי אם בשותפות אמתית בהנהגה, בנשיאת תפקידים במערכת השלטונית, ובעיקר בראיית עצמנו כאחראים לכלל הנעשה במדינה, גם אם ברגע זה ממש מרוחק הוא מאיתנו מבחינה פיזית ותודעתית.

מאה ועשרים שנה לאחר "החזרה להיסטוריה" של הלאום היהודי כולו, עלינו "לחזור אל ההיסטוריה" הישראלית, לתבוע את מקומנו הראוי בעיצובה, ולהיות מוכנים לשלם על כך גם מחירים לא פשוטים: בפשרות אידיאולוגיות, בפתיחת השורות של העולם הדתי למשתתפים נוספים, מסורתיים וחילוניים, ובנכונותנו להזדהות באופן פומבי ובקול רם עם זהותנו: אנו מחויבים לערכי המסורת היהודית, אנו מחויבים לערכי התנועה הלאומית, ואנו סבורים כי את המדינה היהודית היחידה בעולם יש לעצב באופן שישקף את המטרות שלשמן הוקמה, ואת עמדתם האידאולוגית של הרבה יותר ממחצית מתושביה.

כל זאת, לא תוך מחיקת הדגל ההתיישבותי והעלמתו, ואף לא תוך התעלמות מכל מי שאינו כמונו וחי בארץ ישראל. ואולם המאבק על המשך קיומה והתפתחותה של תנועת ההתיישבות, ומאידך ההקפדה על מתן זכויות אזרחיות מלאות לכל אזרחי המדינה, יהודים כערבים, איננו יכול למנוע מאיתנו לפעול בזירה הציבורית האמתית, שהיא עיצובה התרבותי, החוקי, החינוכי, והרוחני של המדינה כולה. זו, להבנתי, המערכת האידאולוגית שלשמה הוקמה ועוצבה מחדש תנועת "הבית היהודי", והיא זו שבעטייה תומך אני באותה תנועה עצמה, שלא כמו בחלק מן המערכות הקודמות.

אמנם, למרת שאיני מכיר באופן אישי ולו אחד מן המתמודדים, דומה שרשימת התנועה לכנסת איננה מושלמת, למרות שהיא מרשימה ללא ספק. אלא שכמו המציאות כולה, גם הפוליטיקה - ואולי בייחוד הפוליטיקה - היא עולם של פשרות; עולם שבו מוכנים אנו לראות את המטרה הגדולה, שהיא החזרתה של הציונות הדתית והלאומית לשיח הישראלי הציבורי, ולהתעלם לצורך כך מדמותו האישית של מתמודד זה או אחר.

התביעה העצמית שלנו לשוב אל ההיסטוריה הישראלית, ואל עמדות הנהגה והשפעה בתוכה, היא זו שכה מטרידה את שדרת ה"תרבות" המרכזית הישראלית, העושה בשבועות האחרונים כל שביכולתה על-מנת להגחיך ולעוות את דמותו של הציבור הדתי הלאומי כולו. היא זו שבעטייה מקפידים כלי תקשורת שונים לדון אך ורק בסוגיית המאחזים הבלתי חוקיים ויחסם של חברי התנועה אליהם, גם כאשר לכל ברור כי לא אלו הם העומדים במרכז יעדיה ומצעה של התנועה. ואולם מאבק-מאסף זה של התקשורת, הנלחמת באופן אוטומטי בכל ציבור שאינו מוכן לכפוף את דמותו בפניה, אל לו לסמא את עינינו שלנו: אנו מחויבים למדינה היהודית הישראלית, אנו אחראים לכלל הציבור המרכיב אותה, ומשום כך איננו חוששים עוד לתבוע את עיצובה ואת צביונה הציבורי. לא באמצעות התגנבות-יחידים אל רשימת הליכוד וניסיון לשנות את אופייה בהחבא, כי אם תוך קריאה לכל שדרות העם להצטרף אלינו ואל תנועתנו. אין לנו עוד את הזכות להיסגר בדל"ת אמותינו ולעסוק רק בשלנו. זהו הבית היהודי של כולנו.