שם 'מֹשֶׁה' אינו מש משפתותינו בדברינו בעיקרי זהותנו ולא משפתותיה של האנושות כולה בדברה בעם היהודי. התורה כולה היא "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה... עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה" [תהלים י"ט, ח'] והיא גם "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל..." [מלאכי ג', כ"ב], וכבר יהושוע, עבד ה', אומר עליה "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול...". תורת ה' ותורת משה עבדי, היינו הך.
גם בקרב אומות העולם שגור המינוח "The five books of Moses" בכוונם אל חמישה חומשי תורת ה', או המינוח "Mosaic Laws" המציין בעיניהם את מערכת החוקים והמשפטים שציווה ה' לישראל. שמו של תינוק בוכה בתיבת גומא, 'מֹשֶׁה' "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים" [שמות ב', ו'], כמאמר בתיה בת פרעה, חולק מעלה אצילה עם "ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים" התובע מפרעה "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" [שם, ט', א'].
"ותקרא שמו משה"
שם ילד מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים, שעתיד לגדול ולדבר בשם אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, מה הוא, שם עברי שבת פרעה המצרי החתרנית ששמעה לשון הקודש, או לא שמעה ובנות חצרה העבריות אמרו לה, נתנה לו, או אולי שם מצרי, כפי שטוען, והוא אינו יחיד, פרופסור משה דוד קאסוטו בספרו 'שמות', "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה, כלומר בן במצרית (מלה מצרית שדווקא כך היו מבטאים אותה, Mose באותו זמן ובאותו מקום" [פירוש על ספר שמות, עמ' 11].
יש מחכמי האומות הטוענים כי מוצא השם הוא קופטי, מיסוד לשון 'Mo', מים, או מן המים, וההיסטוריון היווני סטרבו (63 לפה"ס-24 לספירה) מספר על נסיך מצרי ששמו המצרי היה Moses שארגן את המרי האזרחי העברי ואת יציאת מצרים עצמה מאות שנים לפני שהאנגלית והגרמנית כינו בלשונן את משה "מוזס".
הפרשן הרציונליסט רבי אברהם אבן עזרא, מהלך על החבל הדק המתוח בין המוצא העברי של שם משה לבין מוצאו המצרי, "שם משה מתורגם מלשון מצרים בלשון הקדש ושמו בלשון מצרים היה מוניוס. וכך כתוב בספר 'עבודת האדמה' [לא ידעתי מה הוא, י.מ.] הנעתק מלשון מצרים אל לשון קדרים (ערבית). גם ככה בספרי חכמי יון". 'מֹשֶׁה', לדידו אפוא, הוא לשון הקדש, תרגום מ"מוניוס", לשון מצרים. "אולי למדה בת פרעה לשוננו או שאלה", שמעה השם העברי מאחרים, הוא מוסיף.
אבל הפרשן הדייקן המופלג, אינו מאושר מפרשנותו שלו. הוא יודע כי "מדרש השם אינו הולם בדיוק את השם, שהרי צורת השם פעילה, משה, ולא סבילה, משוי" [קאסוטו, שם]. אבן עזרא חותם פירושו זה בהערה החושפת התלבטותו ומציעה פתרון דחוק, כי טוב ממנו לא נמצא לו, "ואל תתמה בעבור שאיננו 'משוי', כי השמות אינם נשמרים כמו הפעלים", כלומר, יש לשם יסוד אסוציאטיבי הגובר על חוקיותו הדקדוקית.
השם משה - מנין?
לא הוא ולא פרשנים זולתו אינם שואלים אם אימו של משה, היא ועמרם אביו, שניהם ואחותו מרים, לא קראו לילוד שהניחו אותו בתיבה בשם, ואינם תוהים, שם זה, אם ניתן, מה היה? הייתכן כי במשך ימי הינקות בהם היה הילד בחיקה של אימו, לא אהבה אותו ולא המתה לו בשמו? אי-אפשר לשאת עולל בחיק שאין לוחשים ואין אומרים ואין מחייכים את שמו ומתייחסים אליו רק כ"הַיֶּלֶד". אבל הפסוק אומר "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה, וַיְהִי לָהּ לְבֵן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" [שמות פרק ב', י']. אם היה לילד שם בטרם יגיע אל אימו מאמצתו - ואי-אפשר שלא היה - שם זה איה הוא, אבד, נמחק מלוח הזיכרון של משפחת האומה העברית, איננו...?
בת פרעה קראה לו 'מֹשֶׁה' כאילו אצלה נולד, כאילו היא הביאתהו לעולם, "וַיְהִי לָהּ לְבֵן", ועל שם שנהיה לה לבן קראה לו בן במצרית, מֹשֶׁה, ובאה האומה העברית והסכימה עימה אבל דרשה את הדרשה הראשונה בתורה ואמרה שמֹשֶׁה, הפעיל, המושיע, המוציא את העם מים סוף ומוליך אותם במדבר עד מעברות הירדן, שעכשיו, בינקותו, אינו אלא משוי, סביל, מוצל מגזירת "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" [שם, א', כ"ב] - על שם סופו הוא נקרא בעברית, 'משוי' עכשיו, 'מֹשֶׁה' מחר, שתהיה לעברית. לרש"י אין בכך כל ספק. לא מצרית, לא קופטית, לא שום לע"ז. עברית שורשית, על שם נבואה, על שם מה שהילד יעשה כאשר יגדל, מלשון "יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים" [שמואל ב', כ"ב, י'].
המורה כהורה הילד
התלמוד פוסק לא אחת ובלשונות כמעט זהות כי "כל המלמד בן חברו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" [סנהדרין י"ט, ב']. האם והאב יולדים את האדם. זכו - הם מולידים בו באדם גם את האדם. לא זכו - המורה הוא המביא לעולם את האדם שבאדם, הוא הורה הרוח, הוא מיילד את החוכמה ואת הדעת הטמונים בתלמידו. יתרה מזאת, "כל המלמד את בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה" [בבא מציעא, פ"ה, א']. לא כל הורה זוכה לישיבה של מעלה, אבל מורה זוכה. עיתים הוא זוכה כי הוא מיילד את האדם שבאדם ועיתים הוא זוכה כי הוא מציל את האדם שאבד באדם.
מן הפסוק "לָכֵן כֹּה אָמַר ה', אִם תָּשׁוּב - וַאֲשִׁיבְךָ, לְפָנַי תַּעֲמֹד, וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה..." [ירמיהו ט"ו, י"ט], לומדים חכמינו גם את רעיון החסד שעושה האלוהים עם האדם השב מדרכו הרעה, אִם תָּשׁוּב - וַאֲשִׁיבְךָ, וגם את רעיון החסד שעושה מורה הדרך הישרה עם בן חברו שטעה לתוך סמטאות החטא, והוא מחזירו למוטב, ובלשונו של רש"י: "וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל - אם תוציא אדם הגון מאדם רשע, שתחזירנו למוטב, כְּפִי תִהְיֶה - פיך שלך ייחשב כפי שלי"; ובלשון רבנו דוד קמחי, הרד"ק: "כְּפִי תִהְיֶה - מה שתגזר ותאמר יתקיים כאילו אני אומר אותו". מורה הדרך הישרה בארץ הוא כמי שציווה עליה ממרום.
עיקר גדול זה שמורה הוא כהורה, אי-אפשר לחדשו בלי אסמכתא מן התורה עצמה. אסמכתא אחת, היא בניו של אהרון שנקראו על שמו של משה מפני ש"אהרון ילד ומשה לימד" [שם]. אסמכתא שנייה היא מנעמי. על הבן שנולד לבועז ולרות אומר הפסוק: "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד" [רות ד', י"ז]. "וכי נעמי ילדה? והלא רות ילדה", שואלים מיד חכמים ומשיבים: "רות ילדה ונעמי גידלה, לפיכך נקרא על שמה" [סנהדרין, שם]. אסמכתא שלישית מביאים חכמים מבתיה בת פרעה שקראה, היא, ולא אימו ולא אביו למשה שהיה לה לבן בשמו. "וכי בתיה ילדה? והלא יוכבד ילדה", הם שואלים ומשיבים מיניה וביה: "אלא יוכבד ילדה ובתיה גידלה, לפיכך נקרא על שמה" [שם].
הנסיכה הפרעונית לא הייתה זוכה להיות אסמכתא מחייבת לעיקר המופלא ההופך מורה להורה עד ששם תלמידו או תלמידתו כמו מופקע מרשות האב והאם שהביאו את הילד לעולם, ונוחת ברשותו, אילו לא הייתה אלא נסיכת פרעה. המדרש לא יכול היה להשלים אפילו עם הרהור כאילו הטרנספורמציה השמית היא מכאנית, מנותקת מתרומתו הסגולית של המורה.
בתיה - בת פרעה
על הפסוק "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר" [שמות ב', ה'] אומר רבי יוחנן, "שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה" [מגילה י"ג, א']. מותר להעז לומר כי הנסיכה המצרית הלכה אל חוף היאור היהודי כביכול, חוף צפוף קני סוף בסיתרם ניסו בנות ישראל להשיט בניהן בסירות גומא כדי להחביא אותם מעיני שלוחי פרעה. בין אותם קני סוף הסתתרה מרים, ולשם העזה גם בת פרעה, שנפשה התחילה לצאת אל אלוהי העברים, ללכת בהיחבא להיטהר, ושם מצאה את תיבת הנער הבוכה, ושם משתה אותו מן המים, ושם הצילה אותו והייתה לאחר זמן כאילו כיולדתו.
ב'דברי הימים', בת פרעה היא "היהודיה.... בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה" [דברי הימים א', ד', י"ח]. אני משער כי בתואר ובשם הזה נודעה בין העברים שידעו כי היא נפרדת מגלולי בית אביה וחובקת את אמונתם באלוהי העברים. על-פי המדרש, נישאה לימים לכלב בן יפונה, משמע עזבה את בית אביה עם כל יוצאי מצרים, וחייתה במדבר עם כל הנכספים לבוא לארץ, ועם בעלה, שמרד בעצת המרגלים והיה כמוה אדם שאינו הולך אחר הרבים אלא אחר להבת הסנה הבוער בלבבו, ועימו זכתה להיכנס לארץ.
על אישה כזאת, העולה מן הכתובים על-פי מה שמצטייר כראייה מדרשית המביטה מסוף אותו עולם עד לעולמנו שלנו, אמר הכתוב כי כיוון שגידלה, זכתה להעניק לאבי נביאי ישראל את שמו. גם התיבה המצרית 'מֹשֶׁה' זכתה, והייתה לשם היותר עברי שיש בעולמנו. היכן היא בתיה היהודייה עכשיו, אם לא בישיבה של מעלה...
