להתאים את התחבורה הציבורית לציבור

למה תחרות?

במה מועילה לנו התחרות בתחבורה הציבורית? שתי חברות לדוגמה מפעילות את קו באר-שבע תל אביב. האחת שייכת למטרופולין והשנייה שייכת לאגד הוותיקה. מישהו מהנוסעים מקפיד ליהנות באופן בלעדי משירותי חברה ספציפית אחת, או פשוט עולה על הקו הראשון שמזדמן לו באותה עת? אותה תחרות טיפשית מתנהלת גם בחלק מהקווים האחרים ואותו הרב-קו המקובל ברשת "קווים" מתקבל בברכה גם ברשתות "אגד" ו"דן" ובאותו התשלום, כאילו מדובר ברשת אחת.

אז מה הרווחנו מאותה תחרות? כאשר האזרח הפשוט מעוניין לדעת כיצד להגיע ממקום למקום והקו מופעל על-ידי שתי חברות שונות אין הוא יודע מי המפעיל של אותו הקו הנדרש, עליו לצלצל למודיעין של כל חברה בנפרד, לפעמים תוך לחץ של זמן, (אולי הקו צריך להגיע עוד מעט?) ולהמתין זמן יקר לקבלת מענה אנושי וגואל. כאשר הוא יגלה שצלצל למודיעין של החברה השנייה הוא יאלץ לשוב ולחייג, אך הפעם לחברה המתחרה ושוב לחכות זמן ממושך, לפעמים תוך לחץ של זמן, ותוך כדי שמיעת תקליט מעצבן החוזר על עצמו. ומה יקרה אם רגע לפני המענה הגואל יתרחש לרגע חוסר קליטה והשיחה תתנתק?

כשתצטרך לעלות על שניים או שלושה קווים כדי להגיע ליעדך המבוקש, לא תקבל את המענה היעיל ביותר, כי כל חברה תציע לך לעלות על הקווים השייכים לה בלבד, גם אם כדי להגיע ליעדך בצורה היעילה והמהירה יהיה לך כדאי להחליף במהלך הנסיעה לא רק קו, כי אם גם חברה. "מרכז המידע הארצי לתחבורה ציבורית" מקל מאוד על העבודה וכדאי שכולם יהיו מודעים לקיומו, הוא מאגד את המידע על כל החברות ואף מוסר מידע לגבי לוחות הזמנים של רכבת ישראל. אז רשמו לפניכם: הטלפון של "מרכז המידע הארצי לתחבורה ציבורית" הוא כוכבית 8787. אך גם למוקד זה קורה שצריך להמתין זמן ממושך (לא תמיד) וכבר קרה שבזמנים מיוחדים, כמו בזמן המלחמה האחרונה, הם הפנו אותי לחברות האם כי לא היה להם את כל המידע המבוקש.

האזרח שוב מפסיד

איזו מין תחרות זאת כאשר באזורים נרחבים ניתן הרישיון רק לחברת אוטובוסים אחת, וכאשר הנהג עוצר בתחנה כדי להוריד אנשים, הוא נמנע מלהעלות נוסעים חדשים, כי אותו האזור שייך לחברת ההסעות המתחרה? זוהי הבשורה לציבור כשהנוסע נאלץ להמשיך ולחכות, לפעמים אף בגשם ובקור או לחלופין בשעות החום הנוראיות? זאת תחרות למען הנוסעים או תחרות למען החברות החדשות שנכנסו לשוק העבודה? אני זוכר כיצד פעם חיכיתי בשעה מאוחרת, כמדומני אחרי חצות, לקו אוטובוס בתוך בני ברק, כי כאבו לי הרגלים במיוחד וכי היה מאוחר ורציתי להגיע לדירתי בהקדם. כשעבר שם קו של אגד לכיוון ירושלים, והנהג שמע כי ברצוני לנסוע עימו רק מספר תחנות הוא נאלץ לסרב בטענה החזקה מבחינת כל נהג: "אסור לי". לא עזר לי אפילו כשטענתי כי בשעה שכזו יתכן ולא יעברו בכלל עוד קווים פנימיים נוספים ולכן אין כאן עניין של השגת גבולות כלל. ודאי לא עזרה טענתי כי הנני עייף וכואבות רגלי במיוחד. אז למה אני האזרח הקטן זקוק לאותה תחרות?

הכי טוב שתהייה חברה אחת בכל המדינה כולה, ושהמדינה תכתיב לה את מחירי הכרטיסים ותגבה ממנה קנסות גבוהים על ניצול המונופול לשם ניצול אזרחים.

אי התחשבות בקשישים

לפעמים אני מחכה בתחנה אחת ומימיני ומשמאלי ניצבות תחנות נוספות. בכל תחנה עוצר קו אחר המתאים לי כמעט באותה המידה, וההחלטה היכן לעלות תלויה אך ורק בקו שיגיע ראשון. דבר זה מצריך לפעמים מיומנות כפולה ומשולשת של זיכרון, כושר ראיה וכושר גופני איתן: בעניין המיומנות הראשונה יש לזכור תמיד איזה קו שייך לכל תחנה. בעניין המיומנות השנייה יש צורך בכושר ראיה טובה כדי לראות את רישום מספרי הקווים על כל תחנה. בעניין המיומנות השלישית יש לנהוג בזריזות מרובה, ולעלות על האוטובוס לפני שיברח (לא תמיד ישנם נוסעים נוספים המעכבים בעלייתם את המשך נסיעתו של הנהג). אז למרבה המזל אני עדיין צעיר וביכולתי לעמוד בכל המטלות בהצלחה (לא תמיד), אך לפעמים אני עמוס בתיקים והמטלה נעשית מעט קשה, וכשאני עולה לאוטובוס, לאחר שהנהג (שאינו תמיד חכם במיוחד), עושה לי טובה ופותח בשנית את הדלתות, אני מוצא את עצמי לפעמים נזוף כי לא חיכיתי בתחנה. ומה קורה כאשר אנו רצים לאחת מהתחנות השכנות, עם מעט מתח, כי איננו יודעים באיזה מהן האוטובוס יעצור, ומגלים כי האוטובוס מלא ומפוצץ ובינתיים אנו מפסידים קו אוטובוס נוסף המגיע כמעט מיידית אחר כך ועוצר דווקא בתחנה בה חיכינו בהתחלה? אז אני עדין צעיר ויכול לספוג את הריצות, את סחיבת המזוודות הרבות ולפעמים גם את הזמן המתבזבז כשהאוטובוס מתחמק ויש צורך להמתין לקו אחר, אך מה יעשה אדם זקן? מה נעשה אנו בעוד שלושים ארבעים שנה? מדוע לא להתאים את העולם לכל האנשים? מדוע לא לשנות את הסיסמה הנוראית הטוענת שהעולם שייך לצעירים? מה כל כך קשה לבנות תחנה אחת גדולה לכל הקווים ולחייב את הנהג להמתין קצת יותר ולוודא כי כולם עלו, טרם סגירת הדלתות?

מקרה נוסף הוא ששורה של אוטובוסים חונה אחת אחרי השנייה לצד התחנה, וכל הצעירים רצים מספר מטרים כדי לעלות לקו המבוקש לפני שהנהג בכלל הספיק להגיע לתחנה. זקנים או נכים במקרה זה, לא תמיד מסוגלים לעמוד במטלה וייכנסו ללחץ מהאפשרות שהנהג יחשוב שהעלה את כולם, יעקוף את שורת האוטובוסים שלפניו וימשיך בנסיעה. ומה יקרה אם אותו זקן או נכה באותה סיטואציה, ירוץ בכוחותיו האחרונים ויגלה כי אותו הנהג שייך לקבוצת הקפדניים שאינם פותחים את הדלתות לפני שהם מגיעים לתחנה ממש?

הקשישים הופכים ללוליינים

נדיר לראות התחשבות בקשישים. הנהג כמעט תמיד יידע להתחשב על חשבונו של נוסע אחר (וטוב שכך) ולדרוש את פינוי המקומות הראשונים לקשיש ולנכה, אך כאשר מדובר בהתחשבותו של הנהג בעצמו נדירים המקרים בהם ימתין הנהג בסבלנות הנדרשת ויעניק לאזרח הוותיק את זמנו הדרוש כדי להתיישב. הנהגים ברובם יתחילו לנסוע מייד ואותם הקשישים יאלצו לנהוג כלוליינים עד לרגע בו יתיישבו. לפעמים גם מעמד התשלום עצמו נעשה בעת הנסיעה, ואפילו אדם צעיר העולה עם מזוודות ותיקים חווה חוויית קושי די דומה.

בעניין הקשישים, ישנה תופעה נוספת שהינה נוראית ודי נפוצה, בה הם נאלצים לשמוע את צעקות הנהג העצבני אשר מחליט לשמש בו-זמנית גם כנהג וגם כמחנך ה"מתמחה" כביכול בחינוך לגיל השלישי.

הרב קו

אוי כמה שהרב-קו יכול להלחיץ לפעמים. כל כך הרבה פעמים שהוא איננו פועל והנוסע מפחד שיורידו אותו למרות ששילם. לנוסעים הרוכשים דרכו כרטיסיות לא ניתנת האפשרות לעקוב אחרי מספר הנסיעות שנותרו (אמנם תמיד אפשר לשאול את הנהג, אך מי זוכר אחר כך?) והנוסע נאלץ לפעמים לגלות כי כבר ניצל את כל הנסיעות המגיעות לו רק במהלך מעמד התשלום כאשר חסר לו רק מטבע של שקל אחד כדי לרכוש כרטיסיה או כרטיס הלוך ושוב נוסף ובכך הוא נאלץ לשלם את מלוא מחיר הנסיעה הבודדת. ברכישת כרטיסייה הינך מקבל קבלה חד פעמית ואינך מקבל קבלה או אישור על כל נסיעה ונסיעה, אז בניגוד לשימוש הישן בכרטיסיות הנייר, קשה לעקוב אם חויבת בטעות פעמיים, כאשר הנהג חושב כי הינך מעוניין לנקב גם על מישהו אחר מתוך בלבול הנובע מכמות הנוסעים הגדולה שעלו בתחנה.

סגירת הדלתות

תופעת סגירת הדלתות בפרצוף כל כך נפוצה עד שאין אפילו אחד המרבה לנסוע בתחבורה הציבורית שאינו מודע לה ושאינו חווה זאת על פרצופו בעצמו, או על עגלת תינוקו. הנהגים תמיד יודעים לדקלם את החוק כאשר הם מתבקשים לעצור במקום בו אין תחנה. הם יאמרו לך כי מדובר בעבירה על החוק ובקנס כספי רציני אותו הם יצטרכו לשלם לו יתפסו. הגיע הזמן שמאותה עבירה על החוק ומאותו קנס כספי רציני הם יתחילו לפחד גם בשעת סגירת הדלתות ולא רק בשעת פתיחתן.

עגלות עם תינוק

לפעמים אני חושב, מה טוב היה לבעלי התינוקות, ובעיקר לאלו מהם הנוסעים באופן קבוע בקווים הצפופים, לו היו מייצרים עגלות בעלי תיק ידני נשלף להוצאת התינוק ואפשרות לקפל את העגלה בקלות באמצעות שימוש ברגל או ביד השנייה. נראה לי לא מסובך לתכנן ולייצר, בטח לא בתקופתנו זו המלאה בחידושים והמצאות, ודאי לא כאשר יש עניין מבחינת בטיחותו של התינוק והיכולת לנוע בקווים הצפופים באנשים ולפעמים גם בתיקים ובעגלות.

שלטים אלקטרוניים לחיזוי זמני ההגעה

התופעה החדשה של שלטי חיזוי זמני הגעת האוטובוסים לצד התחנות, מבורכת. אך יהיה כדאי ליעל אותה עוד טיפה וכאשר האוטובוס יחלוף ליד התחנה יסומן הדבר תכף ומיד. קרה לי לאחרונה שפספסתי את הקו הרצוי בדקה ואולי אף בפחות, אך כשהשלט האלקטרוני לא היה מעודכן והמשיך לסמן כי הקו אמור להגיע בשניות הקרובות אז הייתי רגוע וויתרתי על קו אחר שעבר באותו זמן, אשר בדיעבד היה עדיף על פני הקו המבוקש שפשוט כבר עבר ושהיה צריך לחכות לו עוד חצי שעה.

לא ישבת לא שילמת

רבים הם המקרים בהם נוסעי התחבורה הציבורית נאלצים להעביר את הזמן בעמידה ולפעמים אף בצפיפות נוראית. חברות התחבורה הציבורית מצפצפות על האזרחים המעניקים להם פרנסה ואף גורפות כספים רבים כאשר בנסיעה אחת הן מסיעות כמות כפולה של נוסעים. לו כל פעם שנאלץ לנסוע בעמידה יאלץ הנהג להטעין זיכוי של חצי נסיעה או נסיעה שלמה על כרטיס הרב-קו (גם אם במהלך הנסיעה, מקום יתפנה), והסכום הסופי יקוזז מהעלות של הטענת הכרטיס הבאה, אז תראו כיצד חברות התחבורה יתייעלו ויקפידו על מועדי זמן סבירים.