התערבות בוטה של פרס בבחירות

לא התרגשתי בפעמים הקודמות כששמעון פרס עזב את הממלכתיות ודיבר פוליטיקה. גם עכשיו, אין לפרס קמצוץ השפעה ציבורית בנושא. בניגוד לחסידים השוטים ב"ניו-יורק טיימס", הישראלים מכירים היטב את פרס. הם חווים כבר שני עשורים את גאונותו הפוליטית, שעה שהכניס לארצנו עשרות אלפי טרוריסטים, חימש אותם וסידר להם לגיטימציה בינלאומית. מאז, אלפי חכמים מאמצים מוחם להוציא את האבן הזאת שהושלכה לבאר חיינו.

אבל הפעם מדובר בהתערבות בוטה במערכת הבחירות. לברק אובמה יש דובר בכיר, נשיאנו. אין ספק בניצחון מי היו רוצים. עשרה ימים לפני הבחירות פרס רץ לעיתון העוין ביותר לממשלת נתניהו, ו"מלשין" שזה לא אבו מאזן אלא נתניהו. "לוּ שמע העם בישראל מהמנהיגות שיש סיכוי לשלום, הוא ירים את הכפפה ויאמין בזה". עשרים שנה אנחנו שומעים את זה, מר פרס. רובנו התפכחנו, בלי מדליות נשיאותיות.

אתמול (10.1.13) צוין יום הולדתו (הלועזי) של משוררנו הלאומי ח"נ ביאליק: "אין קול ואין עונה, ויונה עם נער, עדיין מתדפקים על דלת השער". מאה שנה אנחנו מתדפקים על שער השלום, ולשווא. רק אנחנו ביקשנו שלום, בעוד שכנינו מבקשים את מותנו. לא כך היה כשהעברתָ ערים לערפאת, ובתמורה קיבלנו פיגועי התאבדות ברחובותינו? לא כך אירע בהינתקות?

הנה, כך מלמדים המחקרים האחרונים, כיצד מטפח הפרטנר אבו מאזן, את הנרטיב הפלשתיני באמצעות מוסדות הרשות, בכיריה ותקשורתה: טיפוח האמונה שכל "פלשתין ההיסטורית" (מהירדן עד הים) תשוב לידיהם, תוך הכחשת זכותה של ישראל להתקיים כמדינה וקל וחומר כמדינה יהודית; דמוניזציה מוחלטת של הציונים והיהודים (לא רק המתנחלים); והמסר שכל צורות המאבק, כולל טרור, הן לגיטימיות, וההסכמים עם ישראל אינם מבטלים את לגיטימיות המאבק. אנחנו הבעיה?

ביחד עם הראיון המלוקק, התבשרנו על שתי מועמדויות לזכייה באוסקר. סרטים שבתשתיתם הנחת היסוד שישראל היא הרע בסיפור בינינו לפלשתינים. לזה כמובן יש קונים בעולם; גם לדברי השבח העצמי של פרס, שמדבר על צניעות מול ההיסטוריה עד שמגיע למניית הישגיו האלמותיים. המשותף לשלושת המקרים הוא ההתכבדות בקלון עַמֵנוּ - הצג את עמך בקלונו, וקבל על כך פרסים. לא אלמן ישראל.