הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה

לשופט א' היה ברור מהרגע הראשון שקרא את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92 (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו-2006 - כי אם הצעת החוק תגרום עור וגידים ותהפוך לחוק מחייב ממש, הוא יעשה כל שביכולתו כדי לא לתת לחוק זה להשפיע על סדר יומו השיפוטי.

השופט א' ידע, לאחר שהצעת החוק הפכה לחוק ממש ונקראה בשם חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012, כי הוא נקלע לבעיה של ממש. כמי שעוסק, בבית המשפט המחוזי, אך ורק בתיקים פליליים וכמי שהיו לו עוד 5 שנים תמימות על לצאתו לגמלאות מתפקידו השיפוטי, הבין השופט א, כי הוא לא יוכל להתעלם עוד מהחוק. היה עליו - מכאן ואילך - לנטוע יסודות הבניית שיקול הדעת השיפוטי שלו, בכל פסק-דין פלילי, שיצא בעתיד, תחת ידו.

הוא מצא עצמו מקלל, באלם קול, את מי שכונו בפיו "דרדקי חקיקה זבי חוטם", שהשליכו לפרצופו, לקראת סוף הקריירה השיפוטית שלו את תיקון מס' 113. כשפורסמה הצעת החוק, במהלך שנת 2006, הוא לא הרגיש עוד מאוים. יעברו עוד הרבה מים בירדן, חשב הוא לעצמו, עד שהצעת החוק תהפוך לחוק של ממש. והוא צדק. במשך כחמש שנים ומחצה התגלגלה לה הצעת החוק שהציעה הממשלה, בין גורמים שהגיבו עליה, העירו הערותיהם, הציעו הצעותיהם, אבל לבסוף בינואר 2010 זה קרה בפועל. הצעת החוק הפכה לחוק.
"תדפיסי לי בבקשה את תיקון 113 לחוק העונשין", ביקש מהעוזרת המשפטית שלו, כשבוע ימים לאחר פרסום החוק ב"רשומות". עם פרסום החוק החליפו עמיתיו בתחום הפלילי, רשמים ביניהם על השינויים שיאלצו להכליל - מכאן ואילך - בפסקי-הדין שלהם. הוא חיכה לתום ההמולה וכשנרגעו הרוחות קרא את החוק והפנים אותו אל תוך תוכו.

היה ברור לו שעכשיו לא יוכל עוד להתחמק מהאפשרות של הפיכת פסקי-הדין בערעורים שיוגשו עליהם, מכאן ואילך, לבית-העליון, במעטה שבו עטף את כל פסקי-הדין שלו, שהתבססו על אי אימון לגרסה זו או אחרת וקבלת הגרסה הסותרת או זו שהעדיף הוא בפסקי-הדין שיצאו תחת ידו.

המשפט לפיו "חזקה על בית משפט קמא שראה את העדים, שמע אותם, התרשם מהם ועל-פי כך קבע מהימנותם או אי מהימנותם, הינו עניין שבעובדה המסור, כל כולו, לבית משפט קמא. לכן, אין להתערב בממצאים העובדתיים של בית משפט קמא, הערעור נדחה", שהופיע בנוסח זה או אחר, היווה תמיד בסיס לדחיית הערעורים שהוגשו על פסקי-הדין שלו. "מעולם - מעולם לא הפכו שום פסק-דין שלי בערכאת ערעור", נהג הוא להתרברב בקרב חבריו.

משקרא, קרוא וחזור, חזור וקרוא את עקרונות הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, פרץ הוא - לפתע - בצחוק רם שהקפיץ את העוזרת המשפטית שלו ממושבה במבואה בכניסה המובילה לחדרו. "תקשיבי אדוה", אמר הוא לה, "הנה הרכיבים של העקרונות והשיקולים המנחים בענישה, המשקל שיש לתת להם והיחס ביניהם, לצורך קביעת העונש לפי תיקון 113". "החוק", המשיך הוא בדבריו, "דורש, מכאן ואילך, קיום יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג העונש המוטל עליו", אמר הוא לעוזרתו המשפטית. "זה הוא מה שהחוקק מגדיר כעיקרון המנחה".

בשלב זה הפסיק מדיבורו, הביט בה משועשע קמעה ומסר לה את נוסח תיקון 113 לחוק העונשיו. "המחוקק קובע כי העיקרון המנחה בענישה הוא הלימה, קביעת מתחם העונש ההולם, בהתאם לעיקרון המנחה ולשם כך יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה", המשיך והמשיך בשטף דבריו שנפלו, כאשד מים פתאומי על אזניה של העוזרת המשפטית ההמומה. "אני יודע אדווה שהכל הוא ממבו גמבו, אבל זה מה שהמחוקק רוצה וזה מה שהוא יקבל. לא נולד עוד בית משפט לערעורים שיהפוך פסקי-דין שלי. לא נולד!", סיים הרצאתו זו, בנחרצות.

"קחי את כל העקרונות והדרישות של התיקון הזה והכיני לי נוסח סטנדרטי, מעין שטנץ כזה, שלתוכו אוכל לשבץ את כל מה שהם רוצים. הם רוצים הבניית שיקול דעת שיפוטי, אז אני אבנה להם שיקול דעת שכזה שכל בית משפט של ערעור יתמוגג ממנו".

בפסק-הדין החדש שיצא תחת ידו של השופט א' לא זנח הוא דרכו מהעבר לבסס גם פסק-דין זה על מהימנותם או אי מהימנותם של עדים, יחד עם זאת, בהגיעו לקטע הדן בעונש, כתב הוא: "בתתי דעתי לחומרת מעשה עבירה שעבר הנאשם וביחס ההולם בין חומרת מעשה זה בנסיבות ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש שמטיל אני עליו...".

"יופי של שטנץ, הכנת לי אדווה", אמר לעוזרת המשפטית שלו, תוך שהוא חותם של פסק-הדין. "אולי, אולי תביא לי גם כמה משפטית בארמית, כדי שנוכל לקשט את פסק-הדין. את יודעת, כאלה עם "תנא דמסייע", "איתרע מזלו" ועוד. פשוט נגמר לי המלאי ואת יודע שאני לא מבין ארמית, בכלל". סיים דבריו ויצא להפסקת עישון.