ג'פרי גולדברג כשופרו של אובמה בימים האחרונים, מאז התפרסמו דבריו של ג'פרי גולדברג ב"בלומברג", הציפו אותנו תילי תילים של פרשנויות, איומים, אזהרות והטפות מוסר, רובם מפוליטיקאים אינטרסנטים ועיתונאים צבועים ממקומותינו, ומיעוטם ממקורות "מפרשנים" אחרים. סליחה רבותי, אבל פחות רוח בכוס מים, יותר בריא לכולנו.
יתכן שאובמה אמר את הדברים ויתכן שלא אמר אותם כך או לא אמר אותם במועד המיוחס או אפילו לא אמרם אותם בקונטקסט הראוי. אינני מאמין שאובמה כל כך שחצן או כל כך טיפש שהוא מאמין שהוא יודע מה טוב לישראל (או לכל מדינה אחרת מלבד ארה"ב) טוב יותר מתושבי אותה מדינה ומנהיגיה הנבחרים. עובדה היא שגם בארה"ב לא הכל מסכימים עם הנשיא ויש לא מעטים שחולקים עליו מכל וכל ומיחסים לו שגיאות אסטרטגיות וטעויות כלכליות ואזרחיות לרוב. אם כך במולדת האמריקנית, קל וחומר במקום כה מורכב וכה שונה כמזרח התיכון.
בהחלט יתכן שג'פרי גולדברג שגה בתרגום הדברים ששמע ו/או בהבנת כוונותיו העמוקות של הנשיא, או שבהקצנת הדברים ששמע במתכוון הוא עושה מעשה בלעם במהופך - מתכוון לטוב ופועל רע, בחוסר רגישות, בחוסר תשומת-לב לנזקים הפוטנציאליים שבדבריו ומתוך אי הבנה שלו עצמו את מורכבות הסיטואציה.
כך או כך, אני מקווה שבפרוס הקדנציה השניה של אובמה הוא אינו מתכוון לחזור על שגיאותיו החמורות מראשית הקדנציה הראשונה - הקצנת עמדות, והתקפות אישיות שיובילו לחוסר אמון חמור ומכאן להתנגדות הציבור הישראלי למהלכים מסויימים, ששום מנהיג מקומי לא יוכל לגבור עליה. אין מכשול גדול מחוסר אמון והרגשת לחץ ואיום בדרך לנכונות לפשרות מדיניות שיש להן גם השלכות ביטחוניות. הסכמי אוסלו שבקו חיים בראש וראשונה בגלל חוסר האמון שיצר ערפאת בציבור הישראלי בכפל הלשון ובעידוד האלימות הפלשתינית, כבר בתחילת 1996, ועוד יותר מכך ב-2000, אחרי כשלון השיחות עם ברק וקלינטון.
ארה"ב, אם היא אכן מדינה ידידותית, יכולה וצריכה להציע הצעות לבנות בריתה ובכלל זה ישראל בנושאים שונים. אך אל לה לנסות ולכפות מהלכים; מדיניות "ספינת תותחים" מדינית, כלכלית או תקשורתית, היא מרשם בטוח לכשלון. עדיין "לא התגברנו" על האכזבה וסימני השאלה ממדיניות אובמה מול מוברק, מבעלי בריתה המובהקים של ארה"ב באזור, ומול מדינות נוספות כתוניסיה, לוב ואפילו תימן וסוריה. ההתקפלות האמריקנית בפני אירן וצפון קריאה והתכנסותה כלפי פנים, מעוררים לא מעט סימני שאלה באשר לכיוון אליו פונה המעצמה העולמית ארה"ב בהנהגת אובמה. לא מן הנמנע שארה"ב מכינה לישראל "גמביט" מדיני לאחר הבחירות, שמטרתו להסיט את תשומת הלב מבעיית אירן ולהקשות על ישראל להחזיר נושא זה למוקד סדר-היום הבינלאומי ולמוקד המדיניות הבינלאומית שלה.
האם יתכן שאנו עדים לתחילת שקיעתה של המעצמה העולמית של דורנו, ושגיאות פוליטיות בשילוב עם סיבות כלכליות, דמוגרפיות ומנטליות-אידאולוגיות חברו יחד לכדי משקל-יתר על כושר השרידות האמריקני ועל היכולת לסמוך עליה כבת ברית? ויתכן גם שיש כאן כוונה מוצהרת למחצה של שינוי דגשים אסטרטגיים - מאזור המזרח התיכון המרוחק לאסיה ומזרח אסיה הקרובות הרבה יותר לארה"ב - ימים יגידו. אבל למי שנותר לחיות במזה"ת, וחייב לחשוב גם על משמעויות המדיניות האמריקנית בטווח הארוך יותר, ועל הימים שאחרי אובמה, יש מערכת שיקולים שונה משל ארה"ב. על-רקע ספקות אלה, ועל-רקע פער העמדות בשאלת הביטחון המרכזית של ישראל מול אירן, אל יטעו שם בבית הלבן ויחמירו את חוסר האמון והספקות עד יותר.
אם אכן רוצה ארה"ב כידידה להביא את ישראל לחשבון נפש אמתי, מתוך שהיא סבורה שישראל עדיין יכולה וצריכה לבצע אינטרוספקציה מעמיקה יותר מזו שעשתה במשך כל 65 שנותיה , אזי במקום לאיים בתוצאות ובמקום לנסות לכפות מסלול חשיבה חד-ממדי, מוטב תציג ארה"ב לפני מנהיגיה הנבחרים של ישראל, אחרי הבחירות, בגילוי לב, לאן מועדות פניה בקונטקסט עולמי ובקונטקסט אזורי, ותניח לנו לעשות בעצמנו את חשבון הנפש. זהו א'-ב' של יחסים קורקטיים בין מדינות ידידות. במערכת יחסים כזו, ג'פרי גולדברגים ותום פרידמנים, הם מתווכים מיותרים לחלוטין.
קמפיין הבחירות שלנו
מחזה מביש לכל הדעות. כל בחינה של הקמפיין ב-60 הימים האחרונים מעלה שאלות קשות לגבי האג'נדות של הגורמים המניעים אותו ולגבי השאלה מיהו זה ששולט בו ומכוון אותו - המפלגות את יועציהן ומפרסמי דבריהן או היועצים והמפרסמים את המפלגות. אותו רושם עלוב נוצר גם כלפי התנהלותם של רוב מנהיגי המפלגות בבואם להציג מיהם ובמה הם מתחייבים כלפי הציבור בתמורה לתמיכתו בהם. מלבד מר"צ שהיא מפלגת שוליים בלתי חשובה במערך הפוליטי הישראלי, ולמעט ניסיונות חלקיים וכושלים למדי של יחימוביץ' מזה ושל בנט מזה להציג אג'נדה מגובשת וממוקדת, כל האחרים אנמיים, מבולבלים, לא ממוקדים ולא משכנעים. מפליאות לעשות שתי מפלגות - לבני, בראש רשימה חד-ממדית, שאינך מצליח להבין אם היא מייצגת ציבור ישראלי רציונלי, היא שליחתם של פרס ואבו מאזן או היא נציגת הניסיון הבוטה ביותר של אירופה להתערב בבחירות בישראל ולהשפיע על מדיניותה מבפנים. והליכוד ביתנו - מפלגה שהתחילה את מערכת הבחירות במהלך אסטרטגי מבריק של איחוד עם ישראל ביתנו, שטרף למתנגדיה את כל הקלפים, והמשיכה משם כמעט עם כל השגיאות האפשריות.
סיפור הליכוד
סיפור הליכוד במיוחד הוא סיפור עצוב במערכת בחירות זו. נתניהו שניהל קדנציה ארוכה ויציבה, התמודד עם קשיים רבים מבית ומחוץ בהצלחה לא מבוטלת, נכנס למערכת הבחירות על-פי בחירתו - התפוגג בה כמעט לחלוטין. הכשל הראשון היה תרגיל האחוד עם מופז. כפוליטיקאי משופשף ומנוסה, נכנס נתניהו להרפתקה זו כטירון, מבלי שהבחין במוקשים שהניח לרגליו מופז ונכשל בהם. הפרוק המהיר של השותפות המוזרה הזו הכתה אנושות את מופז, שגם בלעדיה היה נתון במצב פוליטי קשה, עם מפלגה מתפוררת ותדמית מפוקפקת. אבל הכשל והשתלשלות הדברים העלובה, היכו גם את נתניהו.
על-רקע המחאה החברתית והתנועה הציבורית הרחבה למדי למען שיוויון בנטל, חייב היה נתניהו לבחור אחת משתיים: מהלכים אמינים לקראת פתרונות אמתיים בכל אחת משתי הסוגיות, על-רקע הבחירות הקרבות והולכות, או המנעות מכל מהלך עד למערכת הבחירות עצמה, שבה יציג את משנה מסודרת, כוונות ותוכניות לפתרון בצורה אחראית ואמינה, ובשמן יבקש אמון ציבורי רחב. לאיש הנתפס בקרב ציבור רחב כ"זגזגן", לא הייתה נחוצה שום הסתבכות שתחזור ותעורר רושם זה מחדש. ובמקום אחת משתי אפשרויות סבירות אלה, הוא בחר, או לא מנע, את הדרך השלישית והגרועה ביותר עבורו - הסתבכות-סרק.
אבל השגיאות הבאות היו חמורות הרבה יותר. כולנו מבינים שנתניהו הוא עדיין ראש
ממשלה מכהן ויש לו משימות רבות וכבדות אחריות. אבל הוא גם מתחרה בבחירות, שתוצאותיהן יקבעו את הווי חייו בקדנציה הבאה גם אם יהיה ראש ממשלה, את יכולתו לגבש מדיניות התואמת את תפיסת המציאות שלו ואת יכולתו להוליך את המדינה ביד רמה, דבר חיוני לישראל לעת הזו. התוצאות גם תקבענה קרוב מאוד לוודאי גם את משך הקדנציה הבאה.
נקודת ההתחלה הייתה מצויינת. הימין מתחזק, השמאל מפולג ונחלש, נתניהו יוצא ממבצע "עמוד ענן" בעזה בשלום והפצצה הפוליטית עם ליברמן מפתיעה את "כל העולם ובני ביתו". וכאן עושה נתניהו שגיאה חמורה כמצביא המוביל מאבק ביריביו.
במקום לנצל את ההצלחה ולהכות, להתייצב בראש המחנה ולהנהיג, להציג קוים ברורים של מה שהוא עומד לעשות ומה שאיננו עומד לעשות ובכך לשנות את תדמיתו ולסחוף אחריו ציבור רחב של תומכים (לא רק זהבה בן, בקמפיין חסר עמוד שדרה ובמחיר שערורייתי),
המבסס את מעמדו הפוליטי ללא עוררין, ומבטיח ניצחון מוחץ - הוא נעלם. נתניהו "יורד למחתרת" וחוזר לדממת-האלחוט השגויה בה הוא לוקה מפעם לפעם.
ואז מבלי להבין שתופעת בנט היא לא במעט פועל יוצא מהעלמותו מהזירה יותר מאשר מקיסמו המוחץ של בנט עצמו, הוא נתפס לפאניקה ולטעות אסטרטגית נוספת ויוצא נגד בנט, כאילו בנט, ולא יחימוביץ' הוא יריבו הפוליטי העקרי. כאילו לא המרכז - לבני שבינתיים החליטה לרוץ, מופז שעדיין נלחם על חייו הפוליטיים ואפילו לפיד שעדיין לא ברור מהו ומיהו (ובינתיים הוא מפתיע לטובה) - הוא יריבו הבא בתור אחרי יחימוביץ'.
אילו ביסס את מעמדו כפי שיכול וצריך היה לעשות, באמצעות קמפיין אגרסיבי נגד יריביו בשמאל ובמרכז, בשילוב עם מספר צעדים מעודדים לחיזוק האמון בקרב המחנה הטבעי שלו בימין, יכול היה כך אני מאמין להכריע בנוקאאוט ברור את המערכה כבר לפני מספר שבעות.
אי הוודאות ששידר בנושא ארץ ישראל בכך שלא אימץ את דוח השופט לוי, לא דיבר על כוונותיו לקדנציה הבאה בנושא חידוד קוי-התיחום של הפרדת הרשויות, לא ביצע פעולה דה-פקטו של התישבות בעקבות התרגיל הפלשתיני באו"ם ולא התיחס לשאלות שבמוקד תשומת הלב הציבורית - שאלות השיתוף בנטל, מלחמה בביורוקרטיה ומעט חמלה כלכלית (עניין כחלון כמשל) - זרעו ספקות, היסוסים, אי בהירות ואפילו חששות במחנה התומכים העקרי שלו עצמו. ספקות אלה הם מהגורמים העקריים לסחף ולשחיקה בתמיכה האלקטורלית המשתקפת כיום בסקרי דעת הקהל. כך ירה נתניהו לעצמו ברגל, וגרם נזק עצמי יותר מכל יריב פוליטי פנימי או חיצוני.
למרות מציאות רופסת ונזילה זו במחנה הימין, לא הצליח מחנה השמאל להתלכד לכלל גוש אחד, החותר להקשות ככל האפשר על נתניהו בקבלת המנדט להרכבת הממשלה הבאה. ומכאן שניהול נכון של קמפיין הליכוד ביתנו, היה מוסיף לכך לרפיון הידיים בשמאל גם מסקנה חד-משמעית, שהדרך היחידה להשפיע על ההתרחשויות בישראל היא דרך ממשלת ליכוד לאומי בראשות נתניהו. במציאות כזו, אינני בטוח שיחימוביץ' הייתה מאמצת הכרזה שהיא חותרת לראשות הממשלה או לאופוזיציה. ועם גישה יצירתית יתכן שניתן היה לראות בה שותפה קואליציונית חיובית, שוויתרה על הגשמת חלומות אוסלו לעת הזו והיא מסתפקת בתפקיד משמעותי של השפעה על נושאי הכלכלה והחברה בישראל - מעין משקל נגד מאזן " לקפיטליזם חזירי מדי". במילים אחרות, עם ניהול אחר של המערכה הפוליטית, ניהול בעל זיקה למציאות הנוכחית ולא למאבקים פוליטיים "היסטוריים" (המלחמה שעברה), יכול היה נתניהו להיות "המך הבלתי מוכתר" אך מוכר של מערכת בחירות זו.
שורה תחתונה
ברגע זה נראה שהרכבת יצאה כבר מהתחנה, ומה שהוחמץ הוא בגדר חלב שנשפך. יתכן שעדיין לא מאוחר לגמרי, למרות שתעמולת הבחירות בעיקרה כבר מאחורינו והזמן קצר מאוד. מה שבהחלט לא חסר לליכוד לעת הזו הוא שגיאות נוספות ובכלל זה מלחמות יהודים פנימיות והאשמות סרק זה על זה. נתניהו עומד בראש הליכוד ביתנו, ולכן כך או אחרת הוא נושא לפחות באחריות מיניסטריאלית לפשלות הגדולות, כפי שהוא אחראי למהלכים המבריקים יותר. אין צורך לנכר עוד אנשים ולגרום להם לחשוב שהבלגן חוגג ממילא וחבל על הזמן שלהם... . אם ישכיל נתניהו להסביר לציבור בזמן הקצר שעוד נותר, שהוא לא רק "מאיים" עליו שיהיה קשה לנהל את המדינה ללא תמיכה מסיבית, אלא שהוא ער למצוקות ולרצונות, והוא מתחייב לשבצם במקום מצויין באמצע תבניות העשיה של הקדנציה הבאה, יתכן מאוד שיעודד רבים מהמפקפקים והמהססים גם להשתתף וגם לתמוך.
בסיכומו של דבר ובהנחה שלא מצפות לנו הפתעות מרעישות ביומיים בקרוב שעוד נותרו עד לבחירות, מערכת בחירות זו מפוספסת כמעט מכל בחינה רצינית שהיא. יש בה יותר מדי רשימות, יש בה פחות מדי קונקרטיזציה ויש בה יותר מדי מהומה תקשורתית עקרה, שאינה מייצגת את העיקר ואינה מבהירה כמעט דבר. לא רק מספר הרשימות מוגזם, אלא גם הרלוונטיות של חלקן להוויה הכוללת שלנו כאן כיום מפוקפקת במקרה הטוב. מוזר בעיני לחשוב שיש לנו שתי מפלגות ירוקים שרוב הציבור אינו מבחין מה מייצגת כל אחת מהן, ולשתיהן מלבד הצבע אין מסר אופרטיבי באף תחום מרכזי של חיינו. יש מפלגת נישה דוגמטית - מר"צ - שמאז קום המדינה כמעט, לא השתנה בה שום דבר מהותי.
יש לנו מרכז מתחלף במחזוריות מרשימה, מתאפיין באי-יציבות מרשימה ובאג'נדות קוניוקטורליות, עניין שנה, שעה ואופנה. ויש מפלגות סקטוריאליות דתיות, שמשימתן היא קהל הבוחרים שלהן. בשבילן כל הבעיות הקיומיות של המדינה נמדדות בכסף עובר לסוחר במו"מ הבלתי נפסק שלהן מול מפלגת השלטון להשגת עוד קצת תוספת לסיר הבשר הסקטוריאלי, שמור לי על "דמי החלוקה" ואשמור לך על ארץ ישראל, או על הקואליציה או על הנכסים הכלכליים החשובים לך. ויש לנו שתי מפלגות בעלות שורשים היסטוריים ואידיאולוגיים - הליכוד והעבודה - שמחליפות זו את זו בהנהגת המדינה בתורנות. כל אחת מושכת ברוב הנושאים בכיוון הפוך לשניה, כך שכבר שני דורות העגלה אינה נוסעת כמעט לשום מקום עקבי.
מערכת הבחירות הנוכחית עתידה להנציח מצב זה, בין היתר משום שהציבור משנה מעט מאוד את עמדותיו, שעה שהדמוגרפיה משבשת את חישוביו. מסורת אבות משפיעה על דרכי ההצבעה של הדורות החדשים יותר מתוכניות מדיניות ואידאולוגיות כלכליות-חברתיות מתחלפות.
ומשום שהדמוגרפיה אוטונומית ומשתנה לפי חוקיה שלה, שינוי זה הוא שקובע את המציאות הפוליטית ולא רצון הציבור החושב. כל הרעש והצילצולים של הפרסום ושטיפות המוח בטלים בשישים ועיקרם בזבוז משאבים, כשרון וזמן.
אני טוען שמקור הבעיה הוא בעובדה שאיננו מנהלים שיח ציבורי אמיתי בנושאי הליבה החשובים, משום ש"בעידן התעכלס" איננו מתפנים לדיון קשה וממושך להשגת שכנוע ושינוי עמדות על בסיס של עובדות ושימוש בהגיון; אצל עם קשה-עורף זהו עניין מורכב. ומשאיננו מצליחים להגיע להכרעות בעצמנו, אנו נדרשים לעזרת הזולת, ואת הזולת לא באמת מעניינות הבעיות שלנו. כאשר אנו חוזרים ומבינים זאת, אנו נצבים שוב באותה נקודת מוצא - לאן הולכים מכאן; כך אנו מדשדשים באותה ביצה כבר מאז קמה המדינה. שינוי תודעתי מסוים התרחש בעקבות מלחמת ששת הימים ושחרור רובה של ארץ ישראל ההיסטורית מהכיבוש הירדני. מאז חוזרת ומתנהלת כל מערכת בחירות סביב השאלה - לאן הולכים מכאן. ולמרות ניסיונות הסרק המרובים, דומני שעדיין איננו מבינים שהפתרון אינו בהסכם עם שכנינו, אלא בהסכם ביננו לבין עצמנו תחילה.
על הסכם כזה בכל תחומי החיים העקריים אנחנו חייבים לעמול לקראת ובמהלך כל מערכת בחירות. אם לא נעשה כן, נמשיך לשחוק את עצמנו שחיקה סיזיפית.
כל מערכת בחירות חייבת לקדם אותנו לפחות מעט בכל אחד מהנושאים המרכזיים - ביטחון ומדיניות, כלכלה וחברה, דת ומדינה, מוסר ואיכות חיים, חינוך ואזרחות, ישראל ועם יהודי. כשלונה הגדול של מערכת בחירות זו הוא שלא קידמנו באופן ממשי אף נושא מהנושאים הנ"ל. לא קידמנו, כי לא עסקנו בכך. לא עיסוק באמצעות תעמולת סרק, סיסמאות וטוקבקים ברשתות חברתיות באינטרנט. עיסוק אמיתי, מהותי, שורשי, רציני, עיסוק שבסופו נמצאת הכתובת על הקיר האומרת:
אנו מתכוונים להגיע להכרעות - נעשה זאת בדרך של שכנוע הדדי אם ניתן או בדרך דמוקרטית, דרך הכרעת הרוב אם לא יתאפשר אחרת.
האשמה רובצת על כולנו, אבל בראש וראשונה על המנהיגות הלאומית והרוחנית שלנו, על דגליה וזרמיה. כאשר רוב משמעותי של הציבור יתגייס לדרך מסויימת בנושא מסוים, יוכרע בו הוויכוח, כך או אחרת; ולכך אנו חייבים לחתור בכל מערכת בחירות. מבחינה זו המערכת הנוכחית מבוזבזת וחבל.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
