רובם ככולם מסכימים כי הבחירות שנערכו השבוע הניבו כמה הפתעות; בבית הנבחרים החדש ישבו זו לצד זו מפלגות שהצטמקו להפליא בצד מפלגות שתפחו קשות, ולצידן כאלה שאך זה נולדו וכבר יש להן מימדים מרשימים שנראה כי יש להתחשב בהם. בסמוך לאחר ההכרזה על הקדמת הבחירות כתבנו רשימה תחת הכותרת "אל יתהלל חוגר כִּמְפַתֵחַ". הערנו כי, כמו בכל מערכה, אפשר לדעת כיצד נכנסים למערכת הבחירות אבל אי-אפשר לדעת מראש כיצד יוצאים ממנה. יודעים מתי, אבל לא כיצד. האמת היא שלא טרחנו לחשוב על כך מעבר למה שכתבנו אז, כך שגם עבורנו התוצאות היו די מפתיעות. מה שכן, בשבוע שעבר הזכרנו כי הבחירות נקבעו ליום בו קוראים בתורה פרשה הפותחת בפסוק: (...) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ. אל תוך ים סוף, בדרך לקבלת התורה בהר סיני.

היה זה רמז לכך ש-מאז ועד בכלל, יהודים נוטים לבחור במה שמכונה "ערכים" בשפה המדוברת אצלנו. וגם אם דורשים תוספת חומרית כלשהי, תמיד זה ארוז בעטיפה של ערכים; שוויון בנטל, שוויון הזדמנויות ועוד מילים יפות המציעות ערכים. אז אומנם אפשר להטיל ספק בכנותם של פוליטיקאים המציעים רעיונות יפים, אבל אי-אפשר להטיל ספק בכמיהה העממית למימושם של אותם ערכים. ודומה שתוצאות הבחירות מלמדות שאכן זה מה ש"העם רוצה" - ערכים. לא תמיד ברור לאדם מן השורה מה הם הערכים שאליהם הוא כמה; מה גם ששטיפת המוח התקשורתית (וגם הפוליטית) מנתבת אותו למחוזות משונים ומבלבלים בעליל, אבל דומני כי טוב יעשו הפוליטיקאים מן הזן הישן אם יתבוננו בתוצאות הבחירות מתוך הנחת יסוד שהן מהוות מסר אישי מהבוחר אליהם. התבוננות כזאת תגלה להם שאנחנו רוצים תנועה במרץ אל עבר בית יהודי שיש לו גם עתיד.

מהו כיוון התנועה - זה תלוי בהגדרה של הבית היהודי; גם העתיד תלוי בכך, כי רק לאחר שמגדירים מהו בית יהודי, מהי המסגרת שלו ומה הם תכניו, ניתן להחליט על כיוון התנועה ולצפות לעתיד טוב יותר. ומכיוון שהבחירות נערכו בשבוע של פרשת בְּשַׁלַּח, ננסה בשורות הבאות לבדוק מה מציעה לנו הפרשה בהקשר הזה; נבדוק מהי ההגדרה של בית יהודי, כיצד בונים אותו, כלומר מהו כיוון התנועה המוביל אליו וממילא לאיזה עתיד אנחנו אמורים לחתור. ובכן, אמרנו כבר שהבחירות נערכו ביום שקראנו בתורה את הוראת ה' למשה: (...) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ. בדרך להר סיני, לקבל את התורה. באותו שלב עדיין לא היה ברור מהו בית יהודי אבל כבר התברר, בהוראה מלמעלה, שחייבים לנוע, וְיִסָּעוּ. כל מסע הוא מן ההווה אל העתיד, השאלה היא רק מהו אותו עתיד ומה הוא צופן לנו.

חודש לאחר יציאת מצרים, הגיעו בני ישראל אֶל-מִדְבַּר-סִין, אֲשֶׁר בֵּין-אֵילִם וּבֵין סִינָי. עד אז הספיקו להם המצות שאפו בחיפזון לקראת היציאה ממצרים, אבל כעת נתעוררה בעיה די צפויה (שמות ט"ז): [ב] וַיִּלּוֹנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן--בַּמִּדְבָּר. [ג] וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע: כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. הקב"ה מתעלם לכאורה מסגנון הפניה, שבאו בטרוניה במקום בבקשת פתרון לבעיה, אז גם אנחנו נתעלם, לפחות בינתיים: [ד] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא. לא מיותר להזכיר שכל זה היה לפני מתן תורה, אז מה הקשר בין המטרת הלחם מן השמיים ובין אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא? ובאיזו הליכה מדובר? הרי לכאורה יותר מתאים "אם יקיימו תורתי".

ובהמשך ישיר להודעה המשמחת, שירד לחם מן השמיים, ניתנה הוראות הגבלה. אחת מהן כבר ראינו, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לא משאירים מהיום למחר. וההגבלה השנייה: [ה] וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ; וְהָיָה מִשְׁנֶה, עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם. אל תצאו ללקוט לחם בשבת כי לא יהיה; בים שישי תקבלו מנה כפולה. כך אמר ה' למשה ומשה מעביר את הבשורה לבני ישראל: [ו] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עֶרֶב--וִידַעְתֶּם, כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. [ז] וּבֹקֶר, וּרְאִיתֶם אֶת-כְּבוֹד ה', בְּשָׁמְעוֹ אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם, עַל-ה'; וְנַחְנוּ מָה, כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ. [ח] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ, בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו; וְנַחְנוּ מָה, לֹא-עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל-ה'. משה אינו מתעלם מסגנון הפנייה שלהם, מהטרוניה, ובדבריו הוא כולל תוכחה עליה.

השבת והמן - מבחן האמונה

משה מודיע לעם כי ה' שמע את תלונותיהם ומורה להם להתכונן להתגלות ה' בהיענות לצרכיהם: (...) וַיִּפְנוּ, אֶל-הַמִּדְבָּר; וְהִנֵּה כְּבוֹד ה', נִרְאָה בֶּעָנָן. [יא] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [יב] שָׁמַעְתִּי, אֶת-תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כעת גם ה' מתייחס לסגנון הדיבור של בני ישראל, לתלונות במקום בקשות. אולי הוא עושה זאת כתמיכה במשה, ואולי כי זה הצעד הנכון מבחינה חינוכית. על כל פנים הוא מודיע כי ימלא את צרכיהם בשלמות: דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר, וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ-לָחֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. לכאורה, היעד החינוכי הזה, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הוא נקודתי; כשתאכלו את המזון הזה, תדעו מי הוא הנותן לכם לחם ובשר. אבל מכללות הפרשה ומן העובדה שהתורה קושרת בבירור בין המן - שהוא לחם היורד מן השמיים בכל יום חול - ובין שמירת השבת שבה לא יורד מן, נראה שהיעד החינוכי הזה אינו נקודתי אלא נצחי.

בני ישראל שמעו שיהיה להם בשר ושירד להם לחם מן השמיים וכמובן, זה מה שקרה: [יג] וַיְהִי בָעֶרֶב--וַתַּעַל הַשְּׂלָו, וַתְּכַס אֶת-הַמַּחֲנֶה; וּבַבֹּקֶר, הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל, סָבִיב, לַמַּחֲנֶה. [יד] וַתַּעַל, שִׁכְבַת הַטָּל; וְהִנֵּה עַל-פְּנֵי הַמִּדְבָּר, דַּק מְחֻסְפָּס--דַּק כַּכְּפֹר, עַל-הָאָרֶץ. את העוף הזה, הַשְּׂלָו, הם כנראה הכירו, אבל מה שנשאר לאחר שהתאדה הטל, היה חדש להם: [טו] וַיִּרְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו מָן הוּא--כִּי לֹא יָדְעוּ, מַה-הוּא; וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם, הוּא הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה. הם שאלו: מָן הוּא שזה צירוף אותיות "אמונה". רמז לעובדה שזהו מבחן האמונה שלהם. ואכן, היו כאלה שנכשלו במבחן האמונה הזה כבר ביום הראשון; משה הסביר להם שהמנות הן אחידות ואין להותיר מן המן ליום המחרת כי מחר ירד חדש. ולמרות זאת: [כ] וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה, וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, וַיִּבְאַשׁ; וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם, מֹשֶׁה.

[כב] וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה--שְׁנֵי הָעֹמֶר, לָאֶחָד; וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה. מסתבר שמשה שכח להגיד להם את הפרט החשוב הזה. אולי כי נפגע מטון הדיבור שלהם, מהתלונות. כעת הוא מתקן: [כג] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'--שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַה', מָחָר: אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר. למחרת, ממשיך משה בהנחיותיו: [כה] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַה': הַיּוֹם, לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. היום יש לכם בבית, נשאר מאתמול, אל תצאו לשדה. וזו המשמעות של אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי שאמר הקב"ה ולא אמר אם יקיימו את תורתי; מדובר פה בניסיון, במבחן מתמשך של אמונה; כי הלחם מן השמיים כל יום ליומו בלבד, מכריח את היהודי להתמודד עם הנטייה הטבעית לדאוג מה יאכל מחר ולהתגבר עליה, לסמוך על הקב"ה באופן מוחלט, להאמין בו שיספק את צרכיו דבר יום ביומו.

וזהו, לפחות ברובד החינוכי, גם עניינה של השבת בה אין עוסקים בענייני פרנסה; ניתוק מוחלט מכל עיסוקי היומיום והישענות מוחלטת על הקב"ה. יותר בעומק, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', גם המן וגם השבת ממחישים ליהודי כי הטבע הוא רק כלי בידי הקב"ה שהוא כל יכול, ושהיעד האמיתי של כל יהודי הוא לחתור לחיזוק הקשר עם בוראו ולהעמקת הדבקות בו. ואת זה עושים על-ידי חיזוק האמונה בתרגול יומיומי. זו ההליכה שדורשת מאתנו פרשת השבוע וזה ניסיון לא פשוט בכלל; זהו שאומר ה' למשה לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא; כי מיהו הגיבור שאינו דואג למחר? הרי הנטייה הטבעית שלנו היא לדאוג לא רק למחר המיידי אלא גם לדורות הבאים, ל"מחר שהוא לאחר זמן" כלשונו של רש"י.

וזו הדרך לבנות בית יהודי אמיתי; לא לדאוג ממה שקורה או לא קורה בחוץ אלא לחתור במרץ רב, להיות בתנועה מתמדת של חיזוק האמונה בקב"ה. כפועל יוצא מכך זוכים להעמקה בידיעת ה', וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. שהרי זהו התהליך, ככל שמתחזקים באמונה, כך מעמיקים בידיעת ה'; מה שעד אתמול היה בגדר של אמונה, מעל השכל, היום זו כבר מוּדעוּת, במסגרת השכל ואפילו במסגרת הרגש. וזו גם הדרך לזכות לעתיד טוב יותר, באין ערוך יותר, שהרי זוכים לשלוות נפש כי נפטרים מכל החששות והחרדות שהם בני לוויה קבועים בחיים שעל-פי טבע, בהעדר התחזקות באמונה. זה קשה אבל זו הדרך. ואם באמת רוצים - אין זו אגדה.