בשנים האחרונות, על-אף היציבות המרשימה במשק הישראלי, חרב הפיטורין מאיימת על צווארי רבים מעם ישראל. לא פעם היא אף מבצעת את זממה, והדבר מחייב היערכות חברתית כוללת.
בשבת זו, בה אנו קוראים את פרשת "תרומה", מטבע הדברים עולות מחשבות על התמודדות עם מציאות מורכבת זו בדרך הרגילה בקהילה היהודית: התגייסות כללית למתן תרומות, פתיחת בתי תמחוי, עזרה לנזקקים, קמחא דפסחא, ועוד מעשי חסד רבים המקופלים במילה "תרומה". אף שבמקורה התרומה הייתה מכוונת אל הקודש - לבניין בית המקדש ולקיומה של מערכת הכהונה - אנו הרחבנו את גבולה, וכאמור משתמשים במילה זו לכנס את כל מעשי החסד האלטרואיסטים תחת שם אחד.
על-רקע חג הפורים הקרב אנו מעצימים את תרומתנו, וחובת "מתנות לאביונים" מצטרפת היטב לקו חשיבה זה. זו אחת התופעות המופלאות בקיומה של הקהילה היהודית, עד שכתב הרמב"ם: "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה".
מחסום הבושה
אולם הצדקה - אליה וקוץ בה. הקוץ הוא שהצדקה מביישת בדרך כלל את המקבל אותה, ואף אם אין הנותן יודע למי נתן והמקבל אינו יודע ממי קיבל, הבושה העצמית מחלחלת ללב האדם המקבל. גם אם מקבל הצדקה אינו אשם במצבו, שכן אין הוא אחראי לכך שהייצוא קרס והביקוש המקומי פחת - הדבר אינו מנחם אותו. לא זו בלבד, אלא שהצדקה אף פוגעת ברצון האדם לפרנס את משפחתו מכוח מעשה ידיו: "רוצה אדם בקרוב שלו יותר מתשעה קבין של חברו".
ואמנם, האתוס היסודי של הימנעות מהתפרנסות מן הצדקה - "לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הציבור" - מביא אנשים רבים הנזקקים לכך או להימנע מליטול בשעה הדחוקה להם, או לבושה פנימית עמוקה שלא ניתן להתגבר עליה בדברי ניחומים. דומה, כי ראוי לנצל את השעה כדי לקרוא לכולנו לשנות את היחס למפוטרים שבתוכנו. ראוי להיות רגישים הן לתחושתם העצמית כאילו כולם מסתכלים עליהם כ"לא יוצלחים", והן לסטנדרטים החברתיים העולים כל הזמן, שגורמים ליותר ויותר מבינינו לא להיות מסוגלים לעמוד בהם. צריך אפוא לצאת מהקופסה ולבחון גם דרכים אחרות להתמודד עם מציאות זו.
ידועים דברי הרמב"ם על המעלה הגדולה של הצדקה: "שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה - זה המחזיק ביד ישראל שֶמָך [ירד מנכסיו] ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עימו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו, עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר 'והחזקת בו גר ותושב וחי עימך', כלומר: החזק בו עד שלא יפול ויצטרך".
לא רק לבעלים
בדרך כלל אנו קוראים הלכה זו כהלכה המופנית לבעלי מפעלים, למי שמסוגל להעניק תעסוקה לחברו, ופוטרים את עצמנו מלהתייחס אליה, כי אין בידינו לעשות זאת. אולם דברי הרמב"ם מאפשרים לכולנו לחשוב בדרך זו, ולחשוב על שאלות אלו לא מכיוון החסד והצדקה, כי אם מכיוון הצדק החברתי.
דרך אחת לעשות כך היא התגייסות כלל העובדים במקום מסוים, בנכונות לקצץ לכל אחד חלק ממשרתו ומשעות עבודתו כדי לאפשר לכולם להמשיך לעבוד. אפשרות אחרת היא התגייסות של כלל העובדים במקום מסוים כדי להגביר את התפוקה ואת הרווחים, ובכך לאפשר צמצום הפיטורים. אלו דרכים שכל קבוצת עובדים - ממפעלים ועד מוסדות חינוך - יכולה לצעוד בה, והיא עולה לאין ערוך על נתינת הצדקה, ואפילו בדרך המהודרת ביותר.
לכך התכוון הרמב"ם בדבריו, וזה צריך להיות קו המחשבה של כולנו. מעבר ל"בין אדם לחברו" ביחס למפוטרים, ישנה כאן שוב אמירה המדברת בשבח צלם אלוקים שבאדם ועמל העבודה והיצירה שלו, ורואה בעבודה לא רק הכרח מגונה, אלא מימוש ייעוד האדם בעולמו של הקב"ה. הצירוף של הצדקה, היחס הנכון והראוי וניסיון מקומי מתמיד להעניק תעסוקה לכולם, ולקומם את ישותם העצמית.
