רוח נושבת מן המשכן שבלב

אדם נבנה ממה שהוא בונה. כל לבנה שהוא מניח כמו שבה ומניחה עצמה בתוכו. בנה קודש-הוא מתקדש. בנה פיגול-הוא מתחלל. אולי מכאן אמרו חכמים "אמר רבי חנינא: הרבה למדתי מרבותי, ומחבריי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן". (תענית ז' , א'). המלמד נמצא למד. לא שהתלמידים היו לרבותיו. ההוראה, המשתדלת, ההוראה לשמה, או אם תרצה, לשם שמים, בנתה בו את המורה. אם נשחקה ושוב אין בה לא רעננות ולא תשוקה, אם היא כבויה ונעשית כמצוות אנשים מלומדה, היא לאה מהטמיע את מה שההוראה עצמה מלמדת. דומה עליה כי היא כבר מלומדה ואינה צריכה להעשיר. היא לא יכולה לבנות ולא יכולה להיבנות.

זה משמעו העמוק של הפסוק "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (תענית ז' א'). לכאורה לא כך, לכאורה כמו ברור מאליו הוא כי תכלית בניין המקדש היא הקמת משכן בו ישכון האלוהים ואין המקרא יוצא מידי פשוטו זה, ואין הוא הולך אצל פרשנות מפליגה. אבל בחמש מילות הפסוק יש יותר מחמש תחנות יציאה מפשוטו החד ממדי של המקרא. תיבת "וְעָשׂוּ" היא ראשונה בהן. הקמת המשכן בלשון נוכח היא נאמרת למשה , כגון "וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים" (שמות כ"ה,י"ג), "וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר" (י"ז), < (כ"ג), "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר" (ל"א), ועוד, אבל המשכן כולו, המִקְדָּשׁ, בלשון רבים, "וְעָשׂוּ", הוא נאמר.

לא האומנים שעושים את כל כלי המשכן חתומים על עשיית המקדש. כל ישראל חתומים עליו. מה שהם עושים אינו ממין היצירה בחומר, ב"זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת", ולא ב"תְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים", אף לא ב <, לא ב"שֶׁמֶן לַמָּאֹר", ב"בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים", ולא ב" אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן" (שמות כ"ה,ג'-ז'), וגם לא בחיבור כל הפריטים המאובחנים בצורתם ובייעודם. הם לא עושים סך-כל, הם עושים "מִקְדָּשׁ" שצריך לכלים ולאוהל, אבל אינו מוגדר על ידם אלא על-ידי משמעותו. "מִקְדָּשׁ" הוא יצירה מופרשת מחומריותה שיש בה סוד: העושה אותה נעשה על ידה.

דבר זה ברור לחלוטין כשאדם מהרהר בתיבות "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", לא " בתוכו", לא בתוך המשכן, אלא בתוך מי שקיים "וְעָשׂוּ", בתוך המשכן שנבנה בתוך בוניו! ב"בְּתוֹכָם" איננו זהה ל"ביניהם", ל"בין בני ישראל". משמעו המדויק הוא כלשונו, ב"פנימיותם", ב"תוך", המשמש בלשון חכמים "כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש" (ברכות כ"ח,א'). ההינתקות האידיאית מן החומר היא מוחלטת. יש מקדש באוהל מועד, יש מקדש בירושלים, יש 'מקדש מעט' בכל כפר ובכל עיר בארבע קצוות הארץ בו מתייחדים ישראל עם בוראם, אבל יש מקדש אחד, בכל עת ובכל זמן, שהשם ממרומיו השכין בתוך לב בניו שעשו אותו.

הפסוק אומר "וְעָשׂוּ לִי", ורש"י ממהר להבהיר כי "לִי" משמעו "ועשו לשמי בית קדושה". אין אדם יכול לתת דבר לקדוש ברוך הוא. אונקלוס מדייק בתרגומו וכותב "ויעבדון קדמי מקדש", במקום המילה "לי" -המילה "לפני". שלהם מוקדש "לשמי". היחסים הין האדם לקונו נשענים על מה שהאדם עושה ולא על מה שהאדם מעניק. אין האדם יכול להעניק דבר לקדב"ה. מי שאינו ער לכך, ממעט בגודלו הבלתי מושג של האלוהים מיעוט בלתי נסלח. כאשר המלך דוד מבקש להקים מקדש לה' בירושלים אומר לו הנביא, "וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר, דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי", (דברי הימים א',כ"ב,ח'). לא בַיִת לי. אין זיקה כזאת בעולם. דם ששפכת, גם דם מלחמות מצווה, גם דמי נקיים, זועק בינך לבין לִשְׁמִי. שְׁמִי לא יכול לשאתו. "הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב, כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו, הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי" (שם ט'-י'). רבי אליעזר בן יעקב במשנתו,(פרשה ד') אומר, "גדול הוא השלום, שהוא שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שנאמר, (שופטים ו',כ"ד) "וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה". אם בחומר אי-אפשר להקים לשמו של מי ששמו 'שלום' בניין שיש בו אבק אסוציאציה עם חרב ועם דם, ועם "מִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת", ברוח, במשכן שבנה ה', הוא ולא אחר, בתוך הלבבות, אי-אפשר להעלות על הדעת משכן שאינו מנופה מכל אסוציאציה לחרב.

הסתירות אינן פשוטות. "ה' אִישׁ מִלְחָמָה, ה' שְׁמוֹ" (שמות ט"ו,ג'), לן בשולי שמו 'שלום'. גם החיים על הארץ שנתנה לבני אדם אינם פשוטים ומחייבים יום יום הכרעה בין שלום לבין מלחמה. "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת... עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד... עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר.. עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (קהלת ג', א'-ה'). האדם הבוחר, שימיו קצובים, אינו שלם, וחייו תלויים לו מנגד אנשים ועמים שגם הם אינם שלמים וגם חייהם תלויים להם מנגד. יש עת בה הוא מחויב להכריע למלחמה, אבל אם משכן אלוהיו בתוכו איננו משכן שכולו שלום, אוי לו מעצמו ואוי לו מאלוהיו, שמא יכריע מאין ברירה למלחמה בלי לקדש השלום מבחירה.

מקדש שבונים לקדש את ה' בונה משכן ה' בבונים. משמו של האלוהים תובע המשכן הזה מבוניו "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (שמות כ"ג, ל'). מה משמעו של "אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ" במשכן התובעני הזה? מתנזרים? פרושים? ממה? מן החיים? לא נראה כך מן הכתובים. אלה פונים אל אנשים המעורבים בעשייה, במסחר, בעסקי ממון, בחיים על כל גיוונם. "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ". זאת תביעה מכל אדם. לא מנזירים. "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן". איש בכם לא. "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה ... אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה". פרושים מן החיים לא מלווים ולא נושים. לא הם מוזהרים. "אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ". מעסיקים מצווים! אלה הן ממין התביעות, המסתכמות ב "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (שם, כ'-ל'). מאלה נתבע ציות לקול הבוקע מן המשכן שבנה ה' בלבבם. הרוח המנשבת מן החוקים החקוקים בלוחות המונחות בארון שבמקדש, יוצאת מן המשכן הזה ותובעת מכל אדם ואדם לכוף ראשו כאגמון לפניה.

מן המשכן הזה נושבת התביעה "שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא יוצא ידי המקום" (משנת רבי אליעזר ז'). נדרשת רגישות למה שהבריות, בדין או שלא בדין, עלולות לחשוב. ממשה רבנו למדו. "וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל, יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ, וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה" (שמות ל"ג,ח'). באוהל, "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" משה (במדבר י"ב,ז'), אך בצאתו הוא שומע קולות מתוך שורות האנשים העומדים מזה ומזה להביט בו "אחריו", לדבר עליו מאחרי גבו כביכול. ילקוט שמעוני ברמז תט"ו מתאר את הדרמה תאור סוחף. "רבי יצחק אומר, לשבח! היו אומרים: אשרי יולדתו של זה, כל ימיו הקדוש ברוך הוא מדבר עמו כל ימיו, הוא מושלם להקדוש ברוך הוא! רבי חמא אמר, לגנאי! היו אומרים: ראה צוארו, ראה שוקיו, ראה כרעיו, אוכל משל יהודים, שותה משל יהודים, וכל מה שיש לו משל יהודים. וחברו משיבו: ריקה!, אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר"? (נורמה היא . מי שעיסוקו בכסף ובזהב, אבק כסף וזהב נושר לחיקו. אין צורך להיות רגיש לשבח. אבל לגנאי, הבלתי מוצדק ביותר, צריך גם צריך. < ומשראו שלא חסרה פרוטה, "נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן שנאמר "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" (שמות ל"ח, כ"א), (שם).

בלשכת השקלים נשמרו קופות התרומות שתרמו ישראל למקדש. אסור היה לממונים על הכספים להיכנס שם, "לא בפרגוד חפות ... ולא בתפילין ולא בקמיע, שמא ייעני..." (מכל סיבה היכולה להחשב כעונש מידי שמים על מעילה בכספי ציבור) "...או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל (במדבר ל"ב,כ"ב)". בעבור "לא תגנוב" לא צריך מקדש שבלב. אבל בעבור "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" צריך גם צריך. אפילו אין להעלות על הדעת שנאמן להיות גזבר נכנס לחדר הכספות בבגד ארוך וחפות כדי לתת במכפלה התחתונה מעות, או בתפיליו כדי להתיר תפרים שבהם ולתת בתוך הבתים כסף גנוב, צריכים לדעת כי אדם נשפט על-ידי שמים בהם הכל צפוי אבל גם על-ידי בני אדם שאין להם אלא מה שעיניהם רואות או נדמה עליהן שהן רואות. מי שאינו נזהר מהחשיד עצמו על הבריות, כמוהו כמי שיוצר אקלים הנוח להצמיח עוולות ועוונות, ואפילו הוא זכאי על-פי ה', אינו זכאי על-פי ישראל. על זה ממונה המשכן שבלב.

מקום בו בית המשפט הוא סוכן הדין האחד, ומה שלא אסר חשוב בעיני הרבים כמותר, הבריות לומדות בו לרנן כי היושר הוא יחסי וכי אם אין המשפט אוכף אשמה על חוטאים וגוזר ענישה על חייבים - גם עיוות הוא ישר, ורינונים מביאים לכלל מעשה. במקום כזה צריך המצפה לישועה להתפלל שהמשכן שבנה ה' לשמו בתוך האדם, לא ייחרב חלילה כשני המקדשים שנבנו לשמו בירושלים.