האם מישהו חשב פעם על חשיבותה של הכימיה האנושית כאשר מרכיבים ממשלה, בוחרים שרים וממנים פקידים בכירים? נכון שזה לא צריך להיות הגורם הראשון במעלה, אך גם אסור להתעלם ממנו לחלוטין. ככלות הכל, ממשלה צריכה לתפקד כצוות, ובמיוחד אמורים הדברים בארבעת הבכירים שבחבריה: ראש הממשלה, שר הביטחון, שר החוץ ושר האוצר. הדברים נכונים עוד יותר כאשר יורדים לדרג הפקידים, בכירים וחשובים ככל שיהיו – החל בנגיד בנק ישראל וברמטכ"ל, עבור בסגני השרים ובמנכ"לים וכלה ביועצים ובראשי הלשכות.

אני לא אומר שבנימין נתניהו רשאי לפסול את נפתלי בנט רק בשל משקעים אישיים; התנהגות כזו תהיה בלתי ראויה ומנוגדת לרצון הבוחר. מצד שני, אני גם לא אומר שנתניהו צריך למנות שוב את אהוד ברק לשר ביטחון רק בגלל שהם מסתדרים היטב; זה פסול בדיוק באותה מידה. מה שכן, גם ראש הממשלה וגם שריו יכולים, רשאים ואולי אפילו צריכים להתחשב בגורם האנושי בבואם לבחור את מי שאיתם יקבעו את גורל המדינה.

"כמה דיביזיות יש לאפיפיור?", שאל יוסף סטלין בזלזול מופגן שהפך למטבע לשון. ובכן, כידוע, אין לו אפילו אחת ואנשי המשמר השווייצרי שלו מונים פחות מגדוד. אבל השפעתו של האפיפיור עשויה להיות רבה, כפי שניתן היה להתרשם השבוע מהעניין העולמי העצום שגררה התפטרותו של בנדיקטוס ה-16.

קחו לדוגמה את פיוס ה-12, האפיפיור הפרו-נאצי ששתק בזמן השואה במקום לעודד את מאמיניו לסייע ליהודים. או כדוגמה הפוכה את יוחנן פאולוס השני, שמסעותיו ונאומיו תרמו בצורה משמעותית לנפילת הקומוניזם. בנדיקטוס לא ייזכר כנראה בתור אפיפיור משפיע במיוחד, אך אין זה אומר שיורשו יהיה דומה לו. מה שמלמד, אולי בצורה המובהקת ביותר, שהאדם הוא העושה את המשרה.

שבוע בדיוק אחרי שביקרתי באושוויץ, ביקרתי בכלא עכו. לצד כל ההבדלים המשמעותיים והמובנים מאליהם, היו גם קווי דמיון מצמררים: תנאי המאסר הקשים, מגדלי השמירה, ההוצאות להורג. בזמן שהגרמנים רצחו יהודים באירופה, הבריטים כלאו בארץ את מי שלחמו כדי שהניצולים יוכלו להיכנס אליה. יעקב וייס, שנתלה כאן על חלקו בפריצת האצ"ל לכלא במאי 1947, ואחותו היו השרידים היחידים ממשפחתם שהושמדה בשואה.

בשני המקרים היו אלו בני אדם, לא מכונות וגם לא אידיאולוגיות מופשטות ואינטרסים קרים, אשר קיבלו את ההחלטות וביצעו את המעשים. למרות שבגרמניה מדובר היה בשלטון דיקטטורי שבראשו עמד המנהיג השטני ביותר שידע העולם, ובבריטניה מדובר היה בשלטון דמוקרטי שבחלק מן הזמן עמד בראשו אחד המנהיגים הדגולים ביותר בהיסטוריה – בשני המקרים יהודים נרדפו, בסופו של יום, רק בגלל שהם יהודים. מה שמלמד, שבני אדם עלולים לעשות מעשים דומים בנסיבות שונות לחלוטין, ושאין שום ערובה לקביעה "פה זה לא יכול לקרות".

אני לא מכיר את פרשת רמדיה די הצורך בשביל לחוות דעה על פסק הדין בנושא. מה שכן ברור לי הוא, שהשופטת ליה לב-און לא עשתה לעצמה חיים קלים. במשפט כל כך רגשי, הכי קל והכי פופולרי היה להרשיע את יו"ר רמדיה והמנכ"ל לפחות בחלק מן העבירות. קולה של לב-און נשבר וגרונה נחנק מדמעות כאשר קראה את שמותיהם של התינוקות שנפלו קורבן לרשלנות האיומה של הומנה. השמות הדהדו בדממה המוחלטת שהשתררה באולם, אותה הפר רק בכייה של אחת האימהות. ולמרות הכל, לב-און הצליחה לנטרל את הגורם האנושי ולפסוק לפי מיטב שיקול דעתה המקצועי, לפי מה שלמיטב הבנתה לימדו העובדות ומחייב החוק. אולי היא צדקה ואולי לא, אולי ערכאת הערעור תתערב ואולי לא; בכל מקרה, לב-און הציבה דוגמה לשפיטה עניינית ומקצועית.

"על מערכת בתי המשפט בישראל ושופטיה מוטל עומס רב. מחקרים הצביעו על כך שהעומס הוא כפול מזה המוטל על עמיתיהם בעולם המערבי. מטבע הדברים, העומס הניכר מביא לשחיקה". כך אומרת הנהלת בתי המשפט, כחלק מתגובתה לחשיפת פרוטוקול של הוועדה למינוי שופטים, בו צוין שיש שופטים שחוקים שאינם פורשים מסיבות של גובה הפנסיה.

החשיבות של שלושת המשפטים הללו היא, שהנהלת בתי המשפט מתחילה לדבר על השופטים כיצורי אנוש. בדרך כלל מציגים אותם כמי שאינם מושפעים מדעת הקהל ומהתקשורת, שיכולים להתנתק לחלוטין מדעותיהם הפרטיות, שאינם נושאים את פניהם של עורכי דין מובילים וכך הלאה. ההצגה הזו עושה להם עוול, משום שכל בר-דעת מבין שהיא אינה יכולה להיות נכונה – וכך נפגעת אמינותם של המערכת ככלל ושל השופטים כפרט.

שיהיה ברור: אין לי שום בעיה עם כך ששופט יושפע מן התקשורת, מדעותיו האישיות או מעורכי הדין שבפניו כל עוד היא נמצאת בשוליים ואין לה משקל של ממש, היא מובנת מאליה ומתבקשת מכך שהשופט הוא בן אדם ולא רובוט. אם כבר, אז יש לי בעיה עם שופטים המכחישים השפעה כזו. הכרה בכך שהשופטים נשחקים, משמעותה הכרה בכך שהם בני אדם.

באמת לא הבנתי כיצד חלפו שבועיים בלי פסק דין, כתב אישום או תביעה המתייחסים לאלימות של שוטרים, ואז – לשם האיזון – פורסמו בתוך יום אחד (יום ה', 14.2.13) שני פסקי דין כאלו. האחד עסק בשוטר שבעט בעציר פלשתיני בעוצמה כה רבה, עד שהרופאים נאלצו לכרות אחד מאשכיו. השני עסק בארבעה שוטרים במשמר הגבול שהתעללו בפלשתיני חסר ישע.

כבר עמדתי בעבר על ריבוי המקרים הללו, המעידים על כך שלא מדובר בתפוח רקוב אלא במטע שלם שיש לעוקרו מן השורש. משום מה, המשטרה אינה מצליחה לאתר מראש את אלו שאינם מתאימים מבחינת אישיותם ללבוש את מדיה. כך נפגעים בצורה קשה שני הנכסים החשובים ביותר שלה: ההון האנושי ואמון הציבור. אי-אפשר להמשיך ולטפל במקרים הללו רק בצורה נקודתית; יש צורך בחריש עמוק של נוהלי הקבלה, האיבחון והפיקוח על השוטרים. במצב הנוכחי, לא אגיד לבני בן התשע לבקש עזרה משוטר, אלא להתרחק ממנו ככל האפשר.