התורה נגד המדע (ה')

את הפרק הקודם סיימנו במסקנה: "אילולא המשרעת הכוללת "A-B" לא היינו יכולים להשלים עם שום מופע שאין לו שיוך למופע אחר ושהמקור שלו בלתי מזוהה, זאת כי אין ביכולתנו לקלוט במוחנו מידע נטול שורשים- היינו מידע שאינו רציף, וזו בעצם משמעות "הסיבה" הממלא כל משבצת בחיינו, היא ההבחנה שעמדתי עליה בעמוד הראשון של המאמר: אילולא המשפט המגדיר את היקום הפיזיקלי - לא היינו יכולים להשלים עם מופע המציאות הנקלט בחושינו כמידע".

מצד שני, רצף המחשבה האנושי מוביל לקביעה הבסיסית ביותר המושרשת בכל תודעה: ליקום אין סוף; לעצמים שביקום ולכוחות הנגזרים מהם אין הגדרה בשום רגע נתון. זו הקביעה האנושית הניזונה ממחשבתנו הרצופה, ואם כן הכיצד נתמודד עם "התהייה" שהתאוריות גם האמונות ענו עליה נחרצות? וזה נוסח התהייה בגודלה הטבעי:

כאשר אני מצביע על גרגר של חול ברגע נתון, משמע שסכום נתון ומוגדר של כוחות הנגזר בהכרח ממלוא עצמי היקום - הביא באותו הרגע לקיומו, כפי שהתרשים להלן ממחיש:

A |-----------------------------------| B

ובכן (B) מייצגת את המופע של גרגר החול במציאות, כאשר סכום הכוחות שהביא לקיומו מוגדר ע"י נקודת המוצא (A), שם ניצבת הנקודה "סינגולריות כבידתית" שממנה התחיל הכל, ושם גם עומד הקב"ה שברא את היקום במלואו. הנקודה (A) היא איפוא נקודת המפגש של שתי אמונות: הדתית והמדעית, אולם תכונת הרצף השולטת במחשבותינו מסרבת לחנות בנקודת המפגש הזו ולקבלה כמעין תחנה סופית שמעבר לה אין עוד תחנות- מהסיבה הפשוטה: ליקום אין סוף; רצף החשיבה האנושי אינו מוותר על המופשטת הזו: ליקום ולעצמי היקום ולאנרגיה הטמונה בהם ולכוחות הנגזרים מהם - אין סוף.

אין סוף<<<<<<-----------------------------------| B

התרשים המעודכן הזה משקף סכום אין סופי של כוחות הנגזרים ממספר אין סופי של עצמים שהביאו למציאות הגרגר - כפי שנקלטת המציאות הזו בנתיביה הרצופים של המחשבה האנושית. במילים אחרות, לא ניתן להצביע על סכום הכוחות שהביאו לקיום הגרגר ברגע נתון, זאת כי אין סוף לעצמי היקום ולכוחות הנגזרים מהם; וזו למעשה התשובה הנחרצת לשאלה הראשונה שהוצגה לעיל כאשר שני ענפי האמונה התיימרו אף הם להשיב עליה באופן נחרץ.

התרשים להלן משקף את ההבדל בין שתי הגישות לקליטת המציאות, כאשר (B) מייצגת עצם מאפיין מעצמי המציאות:

אין סוף<<<<<< A |-----------------------------------| B

שני ענפי האמונה טוענים נחרצות ש- (A) הוא מקור הסכום הכולל של הכוחות שהביאו לקיום (B) ברגע נתון, דבר המנוגד לגישה השנייה שאף היא פרי של "מחשבה אנושית" הכפופה מטבעה לתכונת "רצף החשיבה" - תכונה שלא מניחה לה לעצור בתחנה אמונתית כזו או אחרת, ועל כן הגישה הזו קובעת נחרצות שסכום הכוחות שהביא לקיום (B) ברגע נתון נמצא באין סוף; או במילים אחרות- אין לסכום הזה גבול או הגדרה.

ובכן, אילו החיים של הצופה האנושי היו מסתכמים ברגע נתון אחד ויחיד- לא היו הבדלים מעשיים בין שתי הגישות, כי שתיהן טוענות בעצם שהסכום הכולל של הכוחות שהביא לקיום (B) ברגע נתון הוא סכום קבוע שאינו משתנה. גישה אחת ידעה לחשב את הסכום הזה כי לדידה הוא סכום מוגדר ולא רק קבוע, ואילו הגישה השנייה טוענת כי סכום הכוחות אומנם הוא קבוע אך לא ניתן לחשב אותו כי הוא מייצג עצמים שאין למניינן מניין. בכל אופן, וכפי שציינתי, ערך הסכום הכולל של הכוחות, בין אם הוא ערך נקוב ומוגדר ובין אם אינו מוגדר ונמצא באין סוף - הערך כהוא זה אינו מוריד ולא מעלה מחדות ראייתנו למציאות, כי בעלי שתי הגישות מזהים בוודאות ברגע נתון את אותו הגרגר- את אותה המציאות; והדברים נכונים, כאמור, לרגע נתון אחד ויחיד בו בעלי שתי הגישות מזהים את אותו הגרגר ועומדים על אותה "הסיבה" שהביאה לקיומו.

הפער הכביר בין שתי הגישות נגלה במלוא עוצמתו כאשר מגלים שהחיים אינם מסתכמים ברגע אחד וישנו עוד ועוד רגע לפנינו... אנו נתמקד ברגע השני בלבד המאפיין את יתר כל רגעי החיים של הצופה האנושי.

ובכן ברגע הראשון, בעלי שתי הגישות זיהו באותה חדות את הגרגר ועמדו על הכוחות שהביאו לקיומו, מיקומו... והינה עבר הרגע הראשון והגיע הרגע השני בו התרחש לעיניהם מופע שבמהלכו ערכי הגרגר הנצפה השתנו: מיקומו השתנה, צורתו, רכיביו, יציבותו, האנרגיה הפוטנציאלית שלו... בעלי שתי הגישות נדרשו איפוא להתייחס לאותו המעמד: מה הביא לשינוי הזה! כי הרי סכום הכוחות של עצמי היקום הוא נתון קבוע ובלתי משתנה; שתי הגישות מסכימות עם העיקרון הזה...

למשמע התהייה הזו, לציין, מוקירי הגישה הראשונה ומאמיניה לא נפלו מהכיסא ופטרו אותה בנימה צלולה: עצמי היקום נמצאים בתנועה מתמדת במרחב ולכן גם הכוחות הנגזרים מהם מתפזרים בתמידות במרחב ומשנים את ערכי יתר העצמים הפועלים עליהם - את מיקומם, רכיביהם, יציבותם, האנרגיה שלהם... זהו איפוא מקור כל המופעים שאנו צופים בהם בטבע. אחזור ברשותכם אל תרשים אחד המופעים אשר ממחיש את הדינמיקה הזו:

A |-----------------------------------| B

נ.צ (B) מייצגת את מציאות גרגר החול ברגע נתון, כאשר (A) היא נקודת המוצא של כל הכוחות שהביאו למצבו הרגעי של הגרגר ולשינוי שיחול בו על פני ציר הזמן. כשאני מנתח את התרשים הזה ומתבונן בנקודה (A) של מוצא הכוחות והעצמים, אני רואה שכתוצאה ממופע העל שהתרחש בנקודה הזאת - הביג באנג ע"פ התאוריה המדעית או בריאת הקב"ה ע"פ האמונה הדתית - נוצר מגרש ענק הנקרא בפינו "מרחב", ועל פני המרחב הזה נפרשו כל עצמי היקום שהקב"ה פיזר או שהתפזרו מהמפץ. עצמים אלו גורמים בעצם קיומם להופעת ארבעה כוחות יסוד הפועלים באופן יחסי על כל חלקיק ועצם, וכתוצאה מזאת מתנהלת מערכת יחסי גומלין "כוחנית" בין כל חלקיק ועצם במרחב, ואפילו בין חלקיקי האטום קיימת ההשפעה ההדתית של ארבעת הכוחות הללו. וכפועל יוצא ממערכת יחסי הגומלין הכוחנית המתנהלת בין כל העצמים במרחב, נוצרת אנרגיה הפועלת על אותם העצמים ומתניעה אותם, וזהו מקור תופעת התנועה המתמדת של העצמים במרחב.

גרגר החול נמצא איפוא במגרש (במרחב) בעמדת המתנה לאחד מכוחות היסוד הפועלים במגרש - שיפעל גם עליו ויישנה את מיקומו צורתו יציבותו... זמן השהייה בעמדת ההמתנה תלוי אף הוא במיקום הגרגר הנוכחי ביחס לעצמים הנעים סביבו במרחב ומשנים לעומתו את מיקומם, אשר על כן אין ספק כי יבוא השינוי הצפוי והגרגר יכול להמתין לו מחלקית השניה עד למיליארדי השנים, וכאשר זה קורה אנו מזהים "מופע" שבמהלכו יתכן והגרגר ישתנה חלקית או כליל, או יתחבר לעצם אחר... בפרק (ו') הבא נזרום לעומק הדברים.