וינשטיין והשופט: הטיוח והסחיטה

התנהלותו של יהודה וינשטיין בפרשת השופט המכה הייתה חמורה ביותר, ומצדיקה שיפרוש מתפקידו - או יודח, אם כצפוי לא יבין בעצמו עד כמה שגה ואיזה נזק אדיר גרם. מעשיו של וינשטיין עלולים להגיע עד כדי שיבוש מהלכי משפט, ואף יש בהם משום סחיטה עקיפה כלפי השופט בו מדובר.

התנהלות רשויות אכיפת החוק בפרשה זו יוצרת רושם קשה של טיוח, החורג מעבר לבטלנות האופיינית של וינשטיין. מדוע נדרשו חמישה חודשים בין הדיווח של פקידת הסעד לבין גביית עדותם של ילדי השופט? ומדוע נדרשו עוד חודשיים עד שהמידע הועבר לוינשטיין? ומדוע נדרשו שנתיים עד שהיועץ הורה סוף-סוף לחקור באזהרה את השופט? אם החלק האחרון אינו מפתיע אותנו במיוחד, לנוכח זהותו של היועץ המשפטי, החלק הראשון מסריח.

כעת נדבר על אותן שנתיים. קודם כל, וינשטיין גרם עוול עצום לכל הנוגעים בדבר - לשופט, לילדיו ולאמם. אם מדובר חלילה באדם אלים - חובה לטפל בבעיה באופן מיידי. ואם מדובר בחשדות שיצאו מפרופורציה - צריך לשים להם קץ. ואם מדובר בעלילה - חובה לטפל במי שיצר אותה ובמי שהפיץ אותה. לא יעלה על הדעת, שתיק כלשהו ישכב שנתיים בחוסר מעש, קל וחומר כאשר מדובר בחשדות לאלימות כלפי ילדים.

מכאן נעבור לנסיבות המיוחדות של התיק, לנוכח העובדה שמדובר בשופט. וינשטיין שמר את הסיפור בסוד מוחלט. הוא לא דיווח לנשיאי בית המשפט העליון, דורית ביניש ואשר גרוניס. הוא לא דיווח למנהלי מערכת בתי המשפט, משה גל ומיכאל שפיצר. הוא לא דיווח לנשיאת בית המשפט בו מכהן אותו שופט. התוצאה היא, שאותו שופט המשיך לשבת על כס השיפוט, כאילו כלום לא קרה.

לעובדה הזו יש שתי משמעויות חמורות ביותר. האחת: השופט דן בין היתר בתיקי אלימות, בעוד נגדו עצמו תלוי ועומד חשד דומה. נציב תלונות הציבור על שופטים, אליעזר גולדברג, קבע רק אשתקד (בעניינו של השופט יורם דנציגר), כי כאשר שופט דן בנושא המשיק לכזה שיש לו בו עניין אישי - זהו ניגוד עניינים אתי. במקרה כזה עליו ליידע את הצדדים, גם אם לדעתו אינו צריך לפסול את עצמו. השופט במקרה שלנו לא יכול היה ליידע אותם, הם לא יכלו לדעת משום מקור אחר, והתוצאה היא צל על פסקי הדין שלו במקרים דומים. אל תתפלאו, אם יהיה גל של בקשות לביטול פסקי דין כאלו.

המשמעות השנייה: השופט היה נתון לסוג של סחיטה עקיפה מצד הפרקליטות. תארו לעצמכם שאותו שופט מבקש למתוח ביקורת חריפה על התנהלותה של התביעה בתיק מסוים. האם הוא יוכל לעשות זאת בחופשיות, כמתחייב מתפקידו, ביודעו שעניינו האישי תלוי ועומד בפני האיש העומד בראש מערכת התביעה? צריך להיות מלאך כדי לעמוד במשימה הזאת. מי שרוצה ללכת עד הסוף עם תיאוריות קונספירציה, יטען שוינשטיין לא מיהר להחליט, וגם לא יידע איש מן הממונים על השופט, כדי שאותו שופט יהיה "שפוט" של המערכת.

לא צריך להרחיק עד למחוזות כאלו, אך התחושה קשה מאוד. כדאי להזכיר בהקשר זה, כי וינשטיין מורח כבר שנתיים את חקירת פרשת ביביטורס - וכך משיג ראש ממשלה שאינו מעז להתעמת איתו בשום נושא חשוב. ואם הוא יכול לעשות זאת לראש ממשלה, מדוע שלא יעשה זאת לשופט שלום?

השורה התחתונה: יהודה וינשטיין כבר אינו "רק" יועץ משפטי לממשלה כושל, "רק" יועץ משפטי לממשלה שגורר רגליים, "רק" יועץ משפטי לממשלה החושב שהוא הסניגור הציבורי הארצי. גם אם לא נייחס לו כוונות זדון בפרשת השופט, יהודה וינשטיין הוכיח שהוא אינו מסוגל לראות את התמונה הכוללת, ושאינו מסוגל להביא בחשבון את הנזק העצום שגורמים מעשיו ומחדליו - לאנשים, לבתי משפט, לשלטון החוק. יהודה וינשטיין חייב ללכת הביתה.