סערת הרגשות של משפחת ש"ד ועורכי דינו, הביאה את בתו של עד המדינה ואת עו"ד אמנון יצחקניא להטיח האשמות כבדות בחלק מן הסניגורים במשפט הולילנד. נטען נגדם שהם ניהלו חקירות נגדיות תוקפניות ומשפילות, ושהם משכו בכוונה את הזמן - בבחינת "או שהכלב ימות או שהפריץ ימות", ובסופו של דבר הטקטיקה הזאת נחלה לפחות הצלחה חלקית.

בצד ההגנה לא נשארו חייבים. מקצת מן הסניגורים שאלו, האם יצחקניא חשב עד הסוף כאשר הוציא אדם חולה בן 72 למסלול הארוך והמפרך של עדות מדינה. אחרים העלו את אותה שאלה עצמה כלפי הפרקליטות. בנוסף לכך יש לזכור, כי הייתה זו המדינה שהחליטה להגיש כתב אישום נגד 16 נאשמים, כאשר היה ברור מראש שהדבר יחייב זמן היערכות ניכר של ההגנה וחקירות נגדיות מרובות.

מי שאחראי למתרחש באולם הוא תמיד השופט, ואכן ניתן להצביע בדיעבד על טעות קשה של דוד רוזן בניהול הזמן. יודגש כבר כאן בצורה הברורה ביותר: הכוונה במאמר זה היא אך ורק לטעות שבדיעבד יצרה את הבעיה המשפטית בשל אי-סיום עדותו של ש"ד, ולא לרימוז אחר כלשהו. הטעות הזו ניכרת לעין בשני נתונים: חקירתו הראשית של ש"ד נמשכה 13 ישיבות, ואילו עד פטירתו התקיימו למעלה מ-60 ישיבות של חקירה נגדית. זהו יחס בלתי סביר בעליל, ורק רוזן יכול וצריך היה למנוע את היווצרותו - כפי שגילה בעצמו באיחור.


בולט דווקא לנוכח היעילות


הטעות הזו בולטת במיוחד דווקא לנוכח יעילותו הרבה, ויש שיאמרו המופרזת, של רוזן. למרות התנגדות עזה של כל הצדדים, קבע רוזן למשפט הולילנד ארבעה ימי דיונים בשבוע, מהשעה 8:30 בבוקר ועד 8:00 בערב. נכון שבפועל לא היו ימים כאלו, אך זאת בעיקר משום שעד המדינה הוגבל מבחינה רפואית לעדות עד השעה 2:00 בצהריים. כעת בהחלט ייתכן שרוזן יעמוד על קיומם של דיונים מרתוניים, ולכל היותר יתן לצדדים "הנחה" של שעה-שעתיים.

רוזן גם חייב את התביעה להביא עדים נוספים במקביל לש"ד, שוב - למרות התנגדות משני צידי המתרס. בשבוע שעבר אף ניסה לשדל את הצדדים להסכים לדיונים בשבוע-שבועיים הראשונים של הפגרה, כ"פיצוי" על כך שהוא ייעדר מהארץ קצת לפני כן. רוזן לא הסתיר את הסיבה למדיניות הזו: בקצב איטי יותר, אמר, המשפט יימשך שנים - וזה לא בבית ספרו.

לעומת כל אלו, רוזן נמנע במשך חודשים ארוכים מלהגביל את אורך החקירות הנגדיות. היחס המקובל בין חקירה ראשית לנגדית הוא 1:2, כך שבמשפט הולילנד היינו אמורים לקבל 30-25 ישיבות בהן ייחקר ש"ד בידי הסניגורים. בפועל, כאמור, היחס עד פטירתו של ש"ד עמד על כמעט 1:5, ואם ש"ד היה משלים את החקירה הנגדית - היחס היה מגיע בקלות ל-1:6 ואולי אפילו ל-1:7. וכדאי לזכור, שכל "נקודה" של עלייה ביחס, משמעותה 13 ישיבות.


חלק מהגישה הכללית למשפט


בישיבות האחרונות הבין רוזן שהעסק נמרח יותר מדי. לראשונה מאז תחילת המשפט, הוא קצב זמן לחקירה נגדית והודיע לעו"ד רועי בלכר, סניגורו של אהוד אולמרט, שעליו לסיים את החקירה עד סוף השבוע הנוכחי (7.3.13). (בסוגריים נעיר, שיש בכך חוסר הגינות מסוים: וכי משום שנאשם מסוים הוא מספר שמונה, דווקא הסניגור שלו יוגבל בזמן?). לפני כן ניסה רוזן, בצורה ברורה מאין כמותה, ללחוץ על הסניגורים לקצר, ומדי פעם העיר להם: "כל החלק האחרון היה מיותר".

במאמר מוסגר יש לומר, כי הגישה הזו לא הייתה רק תוצאה של שיקולי יעילות, אלא גם ואולי בעיקר תוצאה של הקו הגלוי שנקט רוזן בנוגע להכרעת דינו הצפויה. הוא הבהיר שוב ושוב, כי לא ייכנס לכל פרט, אלא יעסוק בעיקר בשאלות המקרו: האם עובדי/נבחרי ציבור קיבלו כסף, ואם כן - האם התשלומי הללו היו לגיטימיים. לכן, אין טעם להקדיש שעות לשאלה מדוע מונה פלוני לרואה החשבון של הולילנד ומה אמר אלמוני בישיבה בעירייה.

מכאן נחזור לענייננו. דווקא בשל גישות אלו, היה רוזן צריך להבהיר להגנה כבר בראשית הדרך: יש לכם כך וכך ישיבות לחקירה נגדית, תסכמו ביניכם מי חוקר על מה וכמה ישיבות. הוא יכול היה למשל לחסוך ישיבות רבות שעסקו באמינותו של ש"ד, משום שהעד עצמו הודה שוב ושוב בשקריו ובעבירותיו. הוא יכול היה לשלוח את הצדדים להגיע להסכמות על מסמכים ועובדות, ושוב לייתר שעות ארוכות של עיסוק בפרטים.

את כל אלו לא עשה רוזן, וליתר דיוק - לא עשה במועד. הוא אפשר לעו"ד גיורא אדרת, סניגורו של הלל צ'רני, לחקור את ש"ד במשך 23.5 ישיבות - כמעט כל היחס הרגיל בין חקירה ראשית לנגדית. רק אחרי שאדרת סיים, החל רוזן לשאול את הסניגורים כמה ישיבות יימשכו החקירות שלהם, לאחר מכן החל ללחוץ עליהם לקצר, אבל רק בשבוע שעבר הגביל כאמור לראשונה את משך החקירה. בחוכמה בדיעבד, התברר שמבחינת השלמת חקירתו של ש"ד, על כל חשיבותה המשפטית, זה היה מאוחר מדי.