אני מעריך עמים האוהבים את מולדתם ואת עצמם בלי תסביכים של אובייקטיביות. אני מזדהה לחלוטין עם אפרים קישון ועם האג'נדה שלו, ממש במילים שלו כפי שאפרט, וכפי שהיא נשקפת בעוצמה הישראלית והיהודית בספר 'קישון'.
כעיוורים וחרשים כולנו, בטרם נגלה את חוק הברזל של טבע האנוש, שהשנאה הגזעית חזקה יותר מכל מחשבה רציונלית. הגילוי המקומם הזה שולט בהשקפת העולם גם בכל הנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי. האנושות חלתה בתסביך יהודים כרוני, ואינה מצליחה להשתחרר ממנו עד היום הזה. כל סרט שלישי עוסק גם היום ביהודים, במרכז או בשוליים. מספר עצום של אנשי התקשורת המקומית והעולמית יושבים קבע בישראל ומשחרים לטרף יהודים כמו ארז גרשטיין ז"ל. אנחנו הטירוף של האנושות חשוכת המרפא.
ההכעס הערבי מרשים את המערב
יש פתגם רומי האומר "כשיופיטר כועס, סימן שהוא טועה". יכול להיות שזה הכלל על האולימפוס, אבל אצל בני אדם זה לא עובד. איך מתנהג נאשם שהורשע אבל בטוח בצדקתו? אם טרם שברו את כוחו הנפשי, הוא לא יתנצל, אלא ישתולל: "אני עוד אראה לכם" יצרח, "בני חושך שכמותכם, עוד ניפגש בחוץ!". החיה האנושית מכירה היטב את הצופן הזה ובזירה הפוליטית משתמשים בו ללא מעצורים. אני כועס, אני משתולל, אני מטמין פצצות במטוסים, אני שוחט תינוקות, סימן שאני צודק. הטרוריסטים הערבים הם חיות טרף, אבל הנשמות העדינות במערב הנאור מתרשמות נורא מן הכעס שלהם, כי אם הם כל כך רועשים, אז בטח יש להם סיבה. המיזוג של שאגות, שנאה וברוטאליות, אלה הסגולות ההופכות את הטרוריסטים לנושאי הערצה בכל רחבי העולם. זו האמת.
כל אדם הגון ובעל מצפון, יהודי או לא יהודי, חייב לתמוך במדינה הננסית והנרדפת שלנו, הנאלצת להילחם בשארית כוחותיה לא רק באויביה האדירים, אלא גם בידידיה המפוקפקים. ולא רק בידידיה המפוקפקים אלא לצערנו הרב, גם ביוצרים צברים ויהודים מוכשרים, האומרים פחות או יותר מה שאוזנו של האנטישמי המצוי מבקשת לשמוע היום.
להיות יונים מטורפות
מי שקורא לי נץ טורף הוא מטורף. אלא שטרם השתכנעתי כי הערבים מתכוונים להסתפק בפשרה. לפי המציאות הממשית הנפרשת לנגד עינינו הם משתמשים במוקדם או במאוחר בטריטוריות שנמסרות להם כקרש קפיצה לחיסולה של ישראל, הן על-ידי הגברת מירוץ ההתחמשות לממדים אפוקליפטיים והן על-ידי אילוץ מדינת היהודים להחזיק צבא אדיר בכוננות מתמדת. אינני רוחש להם אמון ברבע אגורה. אנו כולנו ניצולי השואה וצאצאיהם, ואותי לא יקנו עוד במתק שפתיים.
עד שמדינות ערב המממנות, מסיתות ומנצלות את המרד הערבי הפלשתיני, לא יעקרו מראשן את חזון השמדתה של מדינת ישראל, צריך לחשוק שיניים ולא לוותר על קוצו של יוד. עד אז צריך לרדוף אחרי ילדים זורקי אבנים, ולגרש מטיפים לג'יהאד, ולהרוג סכינאים, ולכלוא תעמלנים, ולהסתערב, ולהתנהג כקשוחים ומטורפים בדיוק כמו אויבינו. עד אז עלינו להיות יונים מטורפות.
ההתנחלויות יביאו שלום
אני שוחר שלום שרוף. גם אני אינני מתלהב ממדינה דו לאומית. ההבדל המהותי ביני לבין
שמעון פרס ו
בנימין נתניהו ושאר שוחרי החזון האפוקליפטי של הקמת מדינה פלשתינית, הוא במידת החשדנות שמקורה בניסיוננו היהודי והישראלי העדיף בתורת שנאת היהודים וישראל.
מה שיביא את השלום אלו ההתנחלויות. אין לעולם הערבי כל סיבה אחרת להתפשר איתנו. שכנינו יושבים על שטח שהוא גדול פי שניים מזה של אירופה, אין להם אפוא כל סיבה לעזוב את הכורסה הגדולה שלהם ולדבר איתנו. הם יכולים להשקיע בשקט את כל הכנסותיהם האסטרונומיות בפיתוח סוגי נשק בלתי קונוונציונליים, להגדיל את חילותיהם לממדים מחרידים ולחכות בסבלנות להתפוררותנו הפנימית, נוכח הטרור היומי המנוהל נגדנו בשלט רחוק. הזמן והאו"ם עובדים בשביל הערבים, למה להם להזדרז? מה הם יכולים עוד להפסיד, מה הסיכון שלהם? ההתנחלויות, זה הסיכון. הפחד שלהם, שלמרות כל המהפכים בארץ, יוסיף מספר היהודים יושבי יהודה ושומרון וגוש עציון ודרום הר חברון, והגליל והנגב, וביפו ובעכו ובצפת וחיפה ובכל תפרושת מפת הגרעינים התורניים, לגדול, וקרש הקפיצה הערבי למחיקת המדינה היהודית יילך פייפן.
אכן, אותם המזוקנים "השנואים" כפי שמציירת אותם התקשורת הישראלית והמערבית, העוברים בקרוואנים "העלובים" שלהם ומתיישבים בכל מקום שיהודים נרצחים בו, הם הם שיושיבו את הערבים לשולחן הדיונים, ולא מזכיר/ת המדינה האמריקני/ת ו/או חברת הכנסת
זהבה גלאון, הרואים בהתנחלויות מכשול לשלום.
לשמחתי אני משתייך לקהילות ה
מתנחלים, כלומר למתיישבים החלוצים היהודים, וגם לקהילות הספרדים ובני עדות המזרח, שהביאו איתם מארצות מוצאם את היחס הנפשי הבריא והנכון למולדת, בלי רפיון של תסביכים ובלי התנצלויות. אלה יהודים היודעים עדיין לשנוא את האויב, כמו שאדם נורמאלי שונא את מבקשי נפשו. בתוך אלה שהפגינו בתל אביב באמצע מלחמותינו ומבצעינו נגד הטרור הערבי, מעשה שהוא תבוסתני ואנרכיסטי לתפארת, כמעט ולא מצאת מתנחלים ובני עדות המזרח, אלוהים יברך אותם ברוב דגן ותירוש.
היהודי העלוב - הדמות האהובה
הגעתי למסקנה, שאלפיים שנה של רדיפות שכנעו את יהודי המערב, שהם נועדו להיות שה אלוהים, קרבן תמיד, וזה ממש נכנס בהם דרך הגנים של אבותיהם אל תוך המטען התורשתי. ככה נולדו החוגים האינטלקטואלים הלוקים באוטו-אנטישמיות יהודית, המאוכלסים כמעט רק על-ידי אשכנזים. ככה צצו בקרבנו כל יפי הנפש המקצועיים המדווחים וכותבים על המדינה, על תושביה ועל מנהיגיה בלשון המעוררת ביהודי הישראלי רצון להגר.
אני שונא שנאה עצמית. הייתי בהחלט מטיל עונשים כבדים, לא רק על טיפוסים כמו וענונו, רוכל סודות האטום של דימונה, אלא גם על צלם הטלוויזיה הישראלי, שכמוהו לא מעט מסתובבים בינינו, שבעבור בצע כסף משהים את המצלמה והמיקרופון שלהם במשך שלושת רבעי השעה על חיילים המכים שני מיידי אבנים פלשתינים. רשת הטלוויזיה האמריקנית שמשדרת את צילומיהם לא הראתה מה עוללו השניים לפני שהוכו, וגם לא הראתה אותם קמים מיד בריאים ושלמים. מכל התקריות האלה, מרוויחים הערבים הפלשתינים, מרוויחים הצלמים והכתבים, מרוויחים ערוצי הטלוויזיה העוינים, ומדינת ישראל מפסידה.
היום שונאות את מדינת ישראל המדינות בעולם המערבי, האוהבות רק את דמות היהודי העלוב, הזעיר בורגני, המוטרד יומם ולילה. זו הסיבה להצלחתם הכבירה של סופרים ויוצרים יהודיים כמו: וודי אלן ופיליפ רוט ו
עמוס עוז ודוד גרוסמן וארי פולמן ויוסף סידר וירון שני וגיא דוידי ודרור מורה ו
חיים יבין. אני קורא לסופרים, לעיתונאים ולאנשי הקולנוע והטלוויזיה האלה, בארץ ובגלות: "הפושרים", מפני שהם מספקים את החומרים הרעילים המזינים את הנחשול הגואה של אנטישמיות בעולם. הם עושים זאת תמורת שכר כספי גבוה ופרסום בינלאומי נדיב, אגב העמדת פנים של רודפי שלום ליברליים.
מגעילים אותי העיתונאים והפרשנים יפי הנפש, המרעישים עולמות בתל אביב נגד החיילים המסתערבים, פאר הנוער הישראלי, המסכנים את חייהם אי שם. הייתי דן את הליברלים האלה לטיול רגלי בעזה ללא מצלמות וללא נשק. סוגיית ההתפכחות ו/או כובד העונש המגיע להם, הייתה נפתרת מאליה.
אני אנטי ליברלי. אנשים מסוגי מתעניינים יותר במנת גורלם של בני משפחת פוגל ומשפחות יהודיות שנפלו קרבן לטרור, מאשר בילדותם הקשה של הרוצחים, והליברלים דואגים יותר לנשותיהם, הצפויות לסכנות ברחובות חשוכים, מפני שהם דואגים לכך שאסירים ישתתפו בחוגי דרמה יוצרת. אנחנו לא חושבים שילדינו חייבים להסניף קוקאין כדי לשלם את מחיר החופש, ואנחנו לאומנים שכמונו, חושבים, כי היהודים חזרו למולדת אבותיהם כדי לפתור את הבעיות של העם היהודי הנרדף, ולא את אלה של עשרים ואחת ארצות ערב.
יש לנו אותה מטרה:
שלום עכשיו. אנחנו נבדלים רק בשיטה. ולכן אני אוהב את הכיפה הסרוגה. חובשי הכיפה הסרוגה רציניים יותר, שפתם עשירה יותר לאין ערוך, והם מגלים אחריות חברתית רבה, במיוחד בתחום הנשכח של אהבת המולדת. החינוך הדתי לאומי, אשר אנשי גוש אמונים הם הטובים שבבניו, מייצר נוער ישראלי בעל ערכים. המטבח הכשר ניצח בתחום החינוך את המחשבים המודרניים.
