אבא קובנר ויצחק טבנקין

הפתעות רבות חיכו לאוהבי יצירתו של אבא קובנר בכרך השישי של כל שיריו. נושאים ואישים שקובנר לא התייחס אליהם בספרי שירתו הקודמים, ובכלל יצירתו, מופיעים בכרך "מן העיזבון", בהוצאת מוסד ביאליק, 2011, בעריכתם של פרופ' דן מירון ופרופ' רחל פרנקל-מדן.

בפרק שכותרתו "פרקים מתוך הנוסח השני", בעמ' 239, נדפס קטע פרוזה מעניין, שלא היה לו שום סימן מבשר בכתביו הקודמים של קובנר. כידוע אבא קובנר כתב לא מעט פרוזה בחייו: מאמרים, מכתבים פרטיים וציבוריים, דפי קרב מתלהמים, פולמוסים בענייני דיומא, שני רומנים שנדפסו ורומן שלישי שנשרף, דברי עיון ופרוזה אמנותית שיוחדה לספרי העדות וזיכרון השואה שלו. אבל הפרוזה הקצרה שלו בפראגמנט על טבנקין היא שונה מכל סוגי הפרוזה שכתב. אך לא רק המרקם הלשוני מעניין כאן את הבקיאים בכתיבתו של קובנר, אלא גם דרך הסיפר, הצגת הדברים, מערכת ההתייחסויות, דמותו החמקמקה של המספר ועוד. הנה הדברים:

בלוויה של טבנקין

"חזר או נוסע. ח"כ. למה הניחו לקיצור הזה להשתרש? כמו חצץ נגרס: ח"כ. ודאי זה עתה חזר מחו"ל. שוב. הפגרה חלפה כהרף עין. מה, כבר יושבים? מי חשבת. הכנסת זה ככה. אל תשאל. אין מתי לנשום. המ. בנשיאות. ראשות הסיעה מוכרחים וועדת השירותים הציבוריים גם כן. וחוץ וביטחון וכל השאר. ואלה, רק לבקר יודעים. כל פושק שפתיים היום הוא. כפוי טובה לנבחריו העם הזה. תשתה משהו? לשאת אומה שלמה על הכתפיים. כל כך הרבה שנים ללא לאות. לאות.

על הכתפיים. ראית? נפטר טבנקין אז, הרחוב כבר לא יודע מי זה טבנקין היה. עמי-הארץ הבלתי מנוצחים. אני אומר לך צדקו אולי מי שאמרו לו לטבנקין טבנקין, אסור לך לברוח מן הייעוד. מן הגה השלטון כלומר. אפילו זה אוהלה של תורה באוהלה של תורה נהרגים ולא קמים לתחייה. בימינו מנהיג חייב לא להורות בלבד אלא גם להיראות, כמו הצדק.

אבל האיש טבנקין היה אחר. מענקי המהפכה העברית חבורה נפלאה כמו שאמר בצדק גלילי. הייתי בלוויה.

איך נשאוהו על כתפיהם. לא לא, אצלנו זה לא כמו שם, מתוכנן. פשוט וטבעי שיגאל נשא אותו בשמאלו וגלילי בימינו. למען ידעו וייראו. אין תרבות בלי רציפות. מוכרח. כן, עוד אספרסו אחד, אבל בבקשה בטובך פחות מים. והדברים. טוב שנאמרו.

אולי משהל'ה לא צריך היה לקרוא על הקבר דווקא את המאמר על כיבוש הארץ השלמה. מוטב שהבן יקרא משהו יותר אישי. אבל ככלות הכול הרי זו הצוואה הרוחנית של האבא. לא? ובן-גוריון יפה שבא בפשטות ונסלח הכול. יריבות שמיריבות. מה כל זה לעומת הדבר המשותף. לפתח הקבר. אומנם טבנקין היה קומוניסט, נזכר משום מה אחרי סתימת הגולל, אבל היה לו שורש. ציוני. גדול. מאד. אז היום, כשמתביישים לומר דבר של ערך, טוב שישנה סמכות שקובעת מיהו ציוני. כי אומה איננה הפקר. איך לא ראיתי מה השעה!"
כאמור, בשונה מכתביו האחרים בפרוזה, נראה שמתרגל כאן קובנר את שיטת הסיפר של 'זרם התודעה'... סיפור ההלוויה מסופר לנו - קטוע וקצר ככל שיהיה - דרך תודעתו של אחד אלמוני, חסר שם, שהגיע במיוחד להלוויה מרחוק, לכבודו של יצחק טבנקין. לא ברור לגמרי האם קובנר מצטט משתתף שנכח בהלוויה, הפורק את רשמיו בפני הסופר-המאזין, האם זה חבר כנסת שחבר אליו לשתייה לאחר הטקס? או שהוא מביא מדברי עצמו - אבל אין זה משנה לגבי תוכן הרצאת הדברים: צילום קצר מאד ופרוזאי מאד של מסע הלוויה, ומעין הקלטה של כל הטריוויה, שנאמרה או הושמעה או הובנה, בשולי קהל המלווים.

מאידך, האיש מצוי היטב בגלריית השרים ומפקדי הפלמ"ח. הוא מכיר גם סודות מהמשפחה הפנימית. יש לו מה לומר על הבן המפורסם של טבנקין, המשורר-הלוחם משהל'ה טבנקין, ויש לו תביעות מוסריות גבוהות הן מיצחק טבנקין המת והן ממשיכיו. הוא בקי ביחסי טבנקין - בן-גוריון, הוא מציין את מיקומם של יגאל אלון וישראל גלילי, והוא מקונן על ירידת ערכו של המנהיג עוד בחייו.

וגם הסיום הוא מפתיע, המספר קוטע את דבריו, ומציין איך ברח לו הזמן. כמו שאומרים היום: זמננו תם תודה רבה... טרם הצלחנו לוודא שאכן אבא קובנר עצמו השתתף בלוויה של טבנקין.
מותר להניח שקובנר התחבט מה לעשות עם הפראגמנט, האם להשמידו או לשמרו. ולמזלנו הכריע להותירו אחריו. וכך נשמרו בכרך "מן העיזבון" גם שברי קטעים אחרים שיש בהם עניין, והם מרמזים על נושאים ותחומים שהמשורר לא הספיק להעמיק בהם בחייו.