האם זה הגיוני?

האומנם יש איסלאם מתון

"האביב הערבי" היה מקור השראה למשוררים ולסופרים בעולם הערבי. גלי שמחה ואופטימיות אפילו עד כדי אופוריה סחפו את המושכים בקולמוס, כאילו בן-לילה באה הישועה, ושחר חדש עומד לזרוח על האומה הערבית.

אך עם חלוף ניצני "האביב הערבי", מתברר כי הללו לא רק שלא נתנו פרי, אלא אף לא פרחים. האביב הפך לחורף סגרירי וחשוך והותיר אחריו נחלים של דם, יזע ודמעות. אלה הם פני הדברים בלוב, כשאת מקומה של עריצות קדאפי תפסה מלחמה שבטית עקובה מדם; בתימן מתחוללת מלחמת אזרחים במעורבות אירנית; בתוניסיה יש מאבק אלים בין מוסלמים קנאים ובין חילוניים; במצרים שורר עוני משווע ויש אפילו געגועים לעידן מובארכּ, ועל מרחץ הדמים בסוריה מיותר להרבות דיבור.

ההשראה של המשוררים והסופרים שינתה כיוון, והם החלו לכתוב על העננים הכבדים המקדירים את שמי האיזור. "אם זהו אביב, איך ייראה הסתיו", הכתיר למשל סופר כווייתי אחד ממאמריו. דוגמה מני רבות מן המתפרסם בימים אלה בתקשורת הערבית הוא שיר שכתב הנסיך חאלד אלפייסל, אחיו הצעיר של שר החוץ הסעודי, שהוא אחד ממנהיגי הדור החדש בסעודיה. עם האכזבה מן "האביב הערבי", יש בשיר קריאה ליישב את האנרכיה על-ידי חזרה אל המסורת הדתית המתונה של הנביאים. יש בו גם ביטוי לכך שהמהפכה האיסלאמיסטית המתרחשת דוחקת לשוליים את העניין הפלשתיני, והדעת נותנת שזוהי אומנם האמת הצרופה, שכן לא לשם כך התעוררה ההתקוממות. נביא כאן שורות אחדות מן השיר:



"רוחות עזות מן המערב פוקדות את ארצות ערב,
ובשם הדמוקרטיה מותירות אדמות חרוכות.
ההמונים קוראים למדינה אזרחית, חילונית ולא דתית.
ורק המדינה הציונית תישאר דתית.
ואילו המדינה המוסלמית היא מדינה טרוריסטית.
על מדינות ערב להשתנות בשקט. וָלא, אזי בכוח.
האנרכיה היא למדינה הערבית, ואילו היצירתיות היא למדינה היהודית.
מהפכת התרבות הזרה ערערה את קיומנו,
ובתחכומי התקשורת, הכתימו אותנו בשקר ובכזב,
הדביקו בנו את הפיגור, הריאקציה והברבריות,
הציתו בנו את העדתיות, השבטיות והגזענות.
האספסוף הריע בהמולה: חירות, חירות.
הוי פוסקי האומה! תפסקו והבו לנו חלופות חדשניות.
יש להראות כי שליחותנו - לעולם ועד.
אברהם, משה, ישו ומוחמד שליחי הנצח
לימדונו כי השלטון הוא ביטחון, צדק ואנושיות.
אלוהים אחד ואמונתו אחת".


שיר זה זכה להדים רבים ברחבי העולם הערבי ועורר ויכוחים נוקבים. מן השיר והתגובות עליו משתקף כי המוני ערב, למרות היותם מאמינים ודתיים, אינם נוטים להתפרעות וקיצוניות. זוהי הסיבה לגלי מחאה נגד האיסלאמיסטים הקנאים במדינות "האביב הערבי", המנסים להפוך את מדינות ערב לאפגניסטן חדשה.

נקודה בולטת אחרת הזוכה להתייחסות בלתי פוסקת בתקשורת הערבית היא העדרותו של העניין הפלשתיני בזירה הערבית בעקבות ה"אביב". שכן לא למענו התקוממו ההמונים.



לא ישראל הרגה מאה אלף סורים

הזמן נוקף, והשקר הגס כי ישראל היא אויבם של הערבים מתנפץ והולך. האמת הצרופה מתגלה במלוא מערומיה על-ידי פובליציסטים ערביים: האויב האמיתי של הערבים הוא אויב פנימי.

קטעים ממאמר פרי עטו של עמאד אלדין אדיב ("אל-שרק אל-אווסט" 28.2.2013) שרבים כמותו מתפרסמים בעיתונות הערבית, מובאים כאן:

"אויב כלשהו מוגדר כגורם המסב לנו הרבה נזקים. הדילמה היא כשמקורם של הנזק והפגיעה הוא פנימי וחמור יותר מאלה שמסב האויב. בעולם הערבי ההיגיון הוא הפוך: ערבים הורגים ערבים יותר ממה שישראל הורגת ערבים.

"במלחמת האזרחים בלבנון, הלבנוני הרג יותר מאחיו הלבנוניים ממה שהרג כל גורם אחר. בעירק הרג השלטון יותר מבני עמו ממה שהרגה אירן במלחמת שמונה השנים.

באלג'יריה, לוב, מצרים ותימן הכריזו המשטרים מלחמות פנימיות שבהן נפלו מאות אלפים, ואילו בסוריה יש היסטוריה של שפיכות דמים בעידנם של אסד האב ואסד הבן. ההיסטוריה מכאיבה. (צבא ההגנה הסורי) הרג אזרחים סוריים רבים פי כמה וכמה ממה שהרג (צבא הכיבוש הישראלי) בכל המלחמות בין שתי המדינות. ישראל לא הפגיזה עיר כלשהי בסוריה; ישראל לא העזה להורות לטייסיה להפציץ אזרחים ללא אבחנה.

הוי מוסלמים, הוי ערבים, האם זה הגיוני?!