הישראלים החדשים

דם נשים הפקר?

הנשיא פרס גינה את האלימות כלפי הערבים, בתקריות שונות שאירעו לאחרונה, וכינה אותה 'כתם על האומה הישראלית'. ומה עם האלימות הקטלנית כלפי נשים, המתרחשת בשכיחות גבוהה בהרבה, ולמרבה הצער הפכה לחלק בלתי נפרד מהכרוניקה הפלילית היומית?

רק בשבוע האחרון, בתוך ארבעה ימים, נרצחו 3 נשים על-ידי בני זוגן. האם הטרור כלפי נשים איננו כתם לאומי וחברתי משווע, לא פחות מהתקריות הלאומניות? האם זה השי שקיבלנו לכבוד יום האישה, שחגגנו זה עתה?

איפה הזעקה הציבורית על הפשע הנורא, והיכן הח"כים שירימו את הכפפה ויעלו את הנושא (גם אם הוא פחות פופוליסטי מסוגיית השוויון בנטל) לראש סדר היום? האם דם הנשים הפקר?

הישראליוּת החדשה?

הדָרת מִגזר חרדי שלם, המונה כ-2 מיליון איש במדינה, מצביעה לא רק על גזענות אלא על תופעה חברתית לא בריאה (עוד לא אמרתי את הקלישאה "זה מזכיר תקופות אפלות בהיסטוריה").

נדמה לי שיאיר לפיד נמצא בחברה דוספובית (הפחד מפני הדת) טובה, המקַדשת את הישראליוּת, ודוחה את החרדים כאלמנט זר ושונה - בחזותו ובמעשיו, כמי שמשמר את היהדות האותנטית - המאיים על ישראליוּת זו. לפיד ואנשיו מעדיפים לשבת באותה מליאה עם יועצו של ערפאת, אחמד טיבי, בעל החזות הישראלית החילונית, מאשר עם החרדים.

חברה נאורה, כפי שלפיד ובנט מתיימרים לייצג, נבחנת בראש ובראשונה בנטישת דיעות קדומות, בדו קיום וביצירת דיאלוג עם השונה ממך, ולא בבריחה מהתמודדות עימו, כפי יחסם לחרדים. האם זוהי הפוליטיקה החדשה שהם מבשרים?

הרפורמים החדשים

שילוב לימוד הגמרא בנאום הבכורה בכנסת של ח"כ ד"ר רות קלדרון הוא יותר מסמל. לא סוד הוא שהגישה החילונית רואה בטקסט המקראי והתלמודי אוצר תרבותי בלבד, המשמש מקור השראה חשוב ליצירות אחרות. אולם מעֵבר לשעשוע אינטלקטואלי וספרותי, דומני שקלדרון, המקַדש את לימוד הגמרא כְּדת, וכמטרה בפני עצמה, שבאה להחליף את הדת המעשית של חיי ההלכה. בכך היא סללה את הדרך אל ה'ישיבות החילוניות', שמעצם טיבן אין חיה כזאת במסורת היהודית.

בתי מדרש לנשים, המבקשות להעשיר את עולמן הרוחני, נפוצים כיום בקרב הציבור הדתי. זו תופעה מבורכת, אולם הזרם החדש מעַוות את דמותה של היהדות, שֶבָּה הלימוד הוא בראש ובראשונה אמצעי לקיום מצוות.

מה הפלא שהדבר הבא הוא 'רב חילוני' (והמועמדת, אם לא ניחשתם, היא לא אחרת מח"כ מירב מיכאלי). אולם כיצד יוכל הרב להורות על פסקי הלכה, אם הוא לא יהיה מחוייב להם בעצמו? בדיחת פורים או אחד באפריל?

ראש קטן

חכמי חלם או אטימוּת? כאילו לא די באסון המכביה בגשר הירקון ובקריסת גשר התאורה בהר הרצל אשתקד, שגרמה למותה של החיילת הילה בצלאלי ז"ל, שהתבשרנו כי חברת עיצוב במה, האחראית לאסונות אלה, מתמודדת שוב למכרז להקמת התפאורה של טקס הפתיחה של המכביה באיצטדיון טדי בבירה.

גם אם לפי שעה אין מניעה משפטית להתמודדות זו, ומדובר כטענת ההפקה, בחברה המקצועית ביותר ברמה בינלאומית, הרי עובדה היא שמקצועיותה לא עמדה במבחן המציאות פעמיים והתגלתה כקטלנית. עם כל הכבוד, חיי אדם אינם רולטה רוסית, שאפשר להמר עליהם. הגיעה השעה להפיק את הלקחים המתאימים בעקבות האסונות הקטלניים. די לתרבות הסמוֹך הישראלית ולראש הקטן!

ובא לציון גואל.

איפה הרגישות?

ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, העניק לאחרונה את אות חירות הבירה ליונתן פולרד, שהכל מייחלים לשחרורו הקרוב. הדבר עורר משום מה את קיצפו של מאיר מרגלית, חבר סיעת מרצ במועצת העיר, שהציע אף הוא מועמד משֶלו לפרס המיוחל. אם לא ניחשתם, המועמד הוא לא אחר מהארכי מחבל, מרואן ברגותי, שנידון ל-5 מאסרי עולם בגין רצח יהודים. ולא, אין זו טעות. המציע הוא לא איש הרשות הפלשתינית, כפי שסברנו לתומינו.

עד היכן מגיעה רמת החוצפה והאטימות של מרגלית, עד שנראה כי אפילו השמיים הם לא הגבול? היכן רגישותו כלפי משפחות נפגעי הטרור של רב המחבלים? האם לא מצופה ממנו לגלות את מינימום הרגישות לפחות כמו כלפי פלשתינים הרוגים? אכן, עם ידידים כאלה בעירייה, דוגמת מרגלית, מי בכלל צריך אוייבים?