התקשורת מלאה בהתחממות היחסים בין ישראל ובין מצרים. לכאורה, מה רע בזה? עזאם עזאם שוחרר לבסוף, שגריר מצרי יחזור לתל-אביב, מובארק יבקר בישראל או שרון במצרים, מצרים תרשה למשלחת צה"ל לחדש את חיפוש הנעדרים בסיני - כך בישר שר בטחוננו - וייתכן כי גם מדינות ערביות נוספות תשלחנה אלינו שגרירים. הזיקוקין די-נור שהופרחו בכפר מע'ר לכבוד עזאם, מסמלים את החגיגה התקשורתית הכללית אצלנו, ומדוע לא נשמח גם אנחנו?
בפועל, חגיגה זו אינה אלא ביזיון לאומי. מובארק מחרים את ישראל, במוצהר ובשיטתיות, זה יותר מעשרים שנה. הוא ביקר כאן רק לשעתיים בהלוויית רבין, ואף זאת בשל לחצו הכבד של קלינטון. חרם מכוער זה, שנבע משנאת ישראל ומתיעובה, לא מנע זחילת נשיאינו, שרינו, ראשי ממשלתנו, חברי הכנסת למיניהם, ראשי זרועות הביטחון שלנו ושאר פקידים ונכבדים בעיני עצמם, ללחך את שולי גלימתו של האויב המצרי. בעוד שגרירינו בקהיר מנודים ונידחים, מוחרמים ומבוזים, מהווים מטרה למאמרי שטנה ומוחרמים בכל פורום מצרי רציני - הפכו שגריר מצרים בסיוני ואשתו להיות מלכי החברה הזוהרת בישראל.
כל מי שראה עצמו חשוב ומכובד לא יכול לערוך מסיבה ללא נוכחות הזוג השגרירותי, ובהכירנו את לשונותיהם של הישראלים ואת נטייתם לשחצנות, רק פתי יחשוב שבסיוני לא אסף באותן מאות מסיבות בשנה מידע מודיעיני למכביר. רק יצחק שמיר ידע להפסיק את החיזורים המבזים אחרי נשיא מצרים העוין, ולומר בסגנונו הקשוח (שהשמאל הוקיע תמיד כקיפאון): מובארק לא רוצה לבוא? שלא יבוא.
שרון, ללא סיבה טובה מאוד, ללא צורך דחוף ובניגוד לאינטרס הישראלי האמיתי, הוסיף ללכת בדרך הביזיונית של הצגת מובארק לעיני העולם כולו כמבצר של חוכמה, רצון טוב, מתינות, לחימה בטירור ורדיפת שלום. ישראל החרישה כל העת לנוכח גלי ההסתה האנטישמית-עד-נאצית שבתקשורת, במערכת החינוך ובפוליטיקה המצרית. ישראל החרישה לנוכח גידולו, חימושו והצטיידותו הנרחבת של הצבא המצרי, שהפך לצבא הגדול והמודרני ביותר במזרח התיכון, אשר כל מעייניו, אימונו ודוקטרינת הלחימה שלו מכוונים ליום שבו יזנק להשמדת ישראל. הדברים הגיעו כדי כך, שאין כיום סיכוי לשכנע את העולם בכך שמצרים תורמת לטירור נגדנו ומסייעת לו, אף לא בכך שמצרים אחראית לעצימת-עין שיטתית בגבול סיני, שתוצאתה הרצחנית היתה הברחת ציוד לחימה בהיקף גדול דרך מנהרות ציר פילדלפי.
אשר לשאר מדינות ערב - אלו ישלחו אלינו לא רק שגרירים אלא גם קוסמים ושי לחייל, ככל שנרבה למסור שטחי ארצנו לשלטון ערבי.
כעת מלהג מובארק על כך שרק שרון יכול להביא שלום, ורק לכבודו הוא משחרר את עזאם. כמובן, רק רשע מרושע יראה קשר בין עובדות אלו ובין ועידת הליכוד שתיערך השבוע, ובה ינסה שרון להשלים את הפיכת הליכוד למפלגת-שמאל לכל דבר (שחבריה הנבונים, ככל שהדבר מגוחך, יוסיפו לתעב את מפלגת העבודה שאת מצעה הם מגשימים במו-ידיהם המצביעות). אילו היה למנהיגינו קמצוץ כבוד לאומי, היה שרון עצמו מוחה על התערבות מובארק בפוליטיקה הפנימית שלנו ועל המלצתו השערורייתית בדבר המנהיג הראוי לישראל. החזרת השגריר המצרי לישראל מהווה קלף מיקוח שתמורתו אנו משלמים טבין ותקילין, כפי שחיפוש הנעדרים בסיני - שמופז החסר עמוד-שדרה מציגו כהישג מדיני כביר - מוצג כפרס מצרי לשרון, בעוד שהסכם ה"שלום" מחייב דברים אלה ללא שום תמורה.
לדעתי, הניסיון מוכיח שהימצאות שגריר מצרי כאן גורמת לנו אך נזק כבד ולא שום תועלת, שכן בשעת חירום יש דרכים משוכללות הרבה יותר לתקשורת בין המנהיגים (ופרשת הפיגוע בטאבה, שבה הופגנה האיבה המצרית כלפינו במלוא עוזה, הוכיחה).
רק תמים ועיוור אינו מבחין בכך, שוועידת הליכוד שתיערך השבוע היא שהביאה את שרון ואת שריו אל ביתו של עזאם בכפר מע'ר (שם הוצג כ"ראש ממשלתנו הגיבור"); את האלוף יואב גלנט אל שדה המעבר בטאבה לקבלת פנים מתוקשרת היטב לשבוי המוחזר; ואת כל המי-ומי שלנו אל שני (!) בתי המלון שבהם אוכסן עאזם לאחר שובו (לשם מה, לעזאזל, במקום להסיעו הישר לביתו ולא להשתמש בו במשך יום שלם כאוביקט לצילומים פרסומיים?). אלמלא הוועידה, היה עזאם רואה את שרון רק בטלוויזיה, ואילו כך יכול מנהיגנו הישר, החף מכל מעשה פלילי, הצדיק והגיבור להוכיח לחברי המרכז כי רק הוא יכול וכי כדאי מאוד לתת בידיו את הכוח הבלתי-מוגבל.
הקורבנות העיקריים בפרשה זו הם האינטרס הלאומי והכבוד הלאומי. זה האחרון מהווה בכל מדינה נורמלית שיקול מכריע בהחלטות הממשלה, אך אצלנו הוא אסקופה נדרסת, שכל המתעניין בה מוקע ברבים כפאשיסט ומוצג כמטומטם לאומני חסר-תקנה.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
