ממשלת האחדות הציונית - בשורה מרנינה

חד נס:
לבן תכול ואין שני, לא תעל
אדמת שעטנז על זיו הרעיון.
הצהר היחיד לברית פועל ובעל -
אחים בוני ציון.

מילותיו אלה של הנדר הבית"רי, שכתב זאב ז'בוטינסקי לפני כשמונים שנה, הולכות ומתגשמות אל מול עינינו עם הקמת הממשלה החדשה: ממשלת אחדות ציונית ללא שום גוון אדום (ולא ניתן לעמיר פרץ לקלקל לנו את החגיגה).

ההיסטוריה של הקרע בין הימין לשמאל בארץ ישראל מתחלקת לשלוש תקופות. התקופה הראשונה חופפת את תקופת שלטונו של בן-גוריון על הציבור היהודי בארץ ישראל, הן לפני קום המדינה והן בשנים הראשונות לקיומה. הרקע לקרע היה אכן המאבק בין הדגל האדום לדגל הכחול-לבן, והוא הוביל הן לעלילת הדם של רצח ארלוזורוב, והן להסגרת לוחמי האצ"ל והלח"י לאנגלים בתקופת הסזון. בסופו של דבר הגיע הקרע לשיאו כשהממשלה אישרה לצה"ל לפתוח במלחמת האחים של אלטלנה, וזאת לאחר שבן-גוריון רימה את הממשלה, שכנע אותה שהבאת האונייה מוכיחה שהאצ"ל מתכנן הפיכה צבאית, והעלים מהממשלה את העובדה שהוא עצמו אישר לאצ"ל להביא את האונייה.

בתקופה השנייה שהחלה עם החלפתו של בן-גוריון בידי אשכול אוחו הקרעים. אשכול הורה להביא את עצמותיו של ז'בוטינסקי לארץ, ולאחר מכן הקים את ממשלת האחדות עם גח"ל לפני מלחמת ששת הימים. בתקופה זו היה העם מאוחד בשמחתו על הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים, ומאוחד באבלו על האסון הנורא של מלחמת יום הכיפורים.

בתקופה השלישית, שהחלה עם ניצחונו של בגין בבחירות של שנת 1977, נפער הקרע מחדש. מאז בן-אהרון שאמר אותו ערב: "אם אומנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה", ועד מני מזוז שאמר לפני פחות משנה: "דמוקרטיה היא לא שלטון הרוב", סירב מחנה השמאל להשלים עם העובדה שרוב העם בוחר בימין. נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז, ונאום האספסוף של תיקי דיין, המחישו את שנאתו של השמאל למחנה הימין, ואת הבוז שחש לישראל השנייה שבוחרת ברובה לליכוד.

איזו שמחה, ממשלת אחדות...

הרתיעה של השמאל הישראלי מעמדות הימין גרמה לו גם לשנות את עמדותיו בקשר לסכסוך הישראלי-ערבי, ולאבד את אמונתו בצדקת דרכנו. הסכם רבין-ערפאת לא היה בא לעולם אלמלא איבד השמאל את השלטון למנחם בגין, והסכם זה הפך את הקרע בין הימין לשמאל לתהום של שנאה, שהגיעה לשיאה עם רצח רבין. הימין ראה בשמאל שונאי ישראל שהפכו לתומכי אש"ף, והשמאל ראה בימין חבורה של רוצחים. רק העשור האחרון, שהביא עלינו את מתקפת המחבלים המתאבדים, ואת הקטיושות לתל אביב, הביא לשינוי עמדות מחודש בשמאל, כשרבים מאנשי השמאל המובהקים איבדו את אמונתם באפשרות להגיע לשלום עכשיו.

שינוי עמדות זה, בתוספת הסקרים שניבאו נכונה שלמחנה הימין-דתיים יהיה גם לאחר הבחירות רוב בכנסת, הביאו לראשונה בהיסטוריה להשלמתו של מחנה השמאל עם שלטון הימין. ציפי לבני ויאיר לפיד סרבו להצהיר שלא ייכנסו לממשלה עם הליכוד, וגם שלי יחימוביץ' התמידה בסירובה להצהיר כך כמעט עד הרגע האחרון. ולמרות הצלילים הצורמים המלווים את הקמתה של הקואליציה החדשה, יש לראות בשמחה את התמורה הגדולה שהיא מסמנת.

לראשונה מאז התקופה שאחרי מלחמת ששת הימים מוקמת ממשלת אחדות מתוך בחירה ולא מתוך כורח, ולראשונה בהיסטוריה ממשלה כזו מונהגת על-ידי הימין. המיליונרים מסביון ומכפר שמריהו שהצביעו עבור לפיד, והפועלים מנתיבות ומשכונת התקווה שהצביעו לליכוד, יפעלו עתה ביחד כאחים בוני ציון. השותפות בין היונים שהצביעו בעד לבני, והניצים שהצביעו לבית היהודי, מסמלת את ההכרה בכך שכולנו באותה סירה, ועל כולנו להתאחד במאבק מול המוסלמים השואפים להשמידנו, ומול מדינות אירופה הנוטות יותר ויותר לכיוון האנטי-ישראלי. כל מי שמדינת ישראל יקרה לליבו, צריך לשמוח על האחדות הראשונית הזו, ולשאוף להתמשכותה לאורך זמן.

ואם נוסיף לכך את השארתן של מרב מיכאלי וסתיו שפיר מחוץ לקואליציה, ואת החלפתו של אהוד ברק החתרן, הפתלתל והמושחת במשה יעלון הישר, הנבון ונקי הכפיים, תהיה שמחתנו שלמה.