דעה אחרת

א. גנץ מציב דגלון

באופן גולמני, המאפיין את צבאנו המפואר, לא הציב רא"ל בני גנץ, הרמטכ"ל, דגלון על קבר החייל האחרון שמת השנה, אלא על קברו של סא"ל שלמה (מוני) ניצני, בעל עיטור הגבורה ועיטור המופת, שנפטר השנה, ונטמן בחלקה המרכזית של בית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים.

קראתי, שזה קרה כיוון שיבגני טולוצ'קו, שמת לפני כחודשיים, לא היה יהודי - עוד דוגמה לטירוף המערכות ולשיקול-הדעת המשובש של מערכת ביטחוננו.

ובעצם, זה די מתאים למי שהיה מפקד האוגדה, שהפקיר את השוטר הדרוזי מדחת יוסף לדמם למוות בקבר יוסף - אפילו שאני יודע שרא"ל גנץ רק מילא אחר ההוראות שקיבל ממשרד הביטחון. גם אז, בקבר יוסף הוא רק מילא הוראות.

עכשיו הודיע צבאנו, כי בעקבות הביקורת הציבורית ישנה את הנוהל. מעתה יונח דגלון גם על הקבר הצבאי האחרון בחלקה הצבאית בהר הרצל, נוסף על הדגלון שיונח בחלקה המרכזית, בהשתתפות נציגי המשפחות השכולות. ח"כ עומר בר-לב ("העבודה") הפנה את תשומת-הלב, שהתיקון גרוע ממה שהיה לפניו, כיוון שהוא מפלה בריש גלי בין חללים יהודיים לבין מי שאינם יהודים. והוא תמה, בנוסף, למה מניחים דגלונים על קברי חללי צה"ל רק בהר הרצל ולא בשאר בתי-העלמין הצבאיים.

ב. להבדיל

לרגל יום הזיכרון, אני רוצה להביע דעה אחרת: חובה להבדיל בין הנופלים במערכות ישראל לביןו קרבנות פעולות האיבה. חייל, שוטר ועובד קהילת המודיעין, שנפלו במהלך תפקידם, היו שליחי המדינה. חלקם - חיילי החובה וחיילי המילואים - עשו זאת כיוון שגויסו בחוק. יש להבדיל ביניהם לבין מי שארגוני המחבלים רצחו במעשיהם הנפשעים. יש הבדל מהותי בין חייל, ששלחנו להגן עלינו, לבין מי שמחבל התקיפו - למרות שלכאורה שניהם נפלו כיוון שהם ישראלים.

דני קריאף, ידידי, תמה למה נכללים בנופלים במערכות ישראל חיילים, שנהרגו במהלך שירותם - הגדרה מכובסת לחללי תאונות ושאר אירועים (כולל אירועים פליליים והתאבדויות), שאין להם כל קשר לביטחון ישראל - פרט לחיולו של ההרוג. ואני עמו - למרות שזה נשמע רע, יש להבדיל בין מי שנהרג באימונים ובקרב לבין שאר ההרוגים. בארצות-הברית מקבלים רק חיילים, שנפצעו בקרב את עיטור לב הארגמן, ויש להם מערכת משופרת של הטבות ושל זכויות.

לכן, טענתי מלכתחילה, שאסור להצמיד את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ליום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה. אולי בעוד כמה דורות, כשירווח בעזרת השם, ונשב תחת גפנינו, תחת תאנותינו. תחת תמרינו ותחת שאר עצינו, נוכל לעשות כמנהג אבותינו, ולאחד את ימי הזיכרון (עיינו בערך תשעה באב). עד אז, לדעתי, ראוי שיופרדו ימי הזיכרון, וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לא ייכללו מי שלא נפלו במהלך תפקידם.

וזה מזכיר לי ויכוח קודם בנושא - בעניין הנצחת הכבאי המתנדב, שנהרג בשריפה בכרמל. שוב, אם זו רוח החוק, יש לשנותו, ולהבדיל בין דם לדם, בין מי שנפלו למען המולדת לבין אחרים - גם אם לבשו מדים.

ג. משהו אחר לגמרי

שוב הייתי רעב בפרדס-חנה-כרכור. החלטתי לסור לטבע-לו (רחוב אחוזה 43 כרכור, טלפון 04-62735335), ולא הצטערתי.

למסעדה יש גינת כניסה מעניינת, המובילה לאולם גדול. אחר כך ראיתי, שממנו יכולים לצאת לחצר גדולה, שגם בה פרוסים שולחנות.
לשולחן הגיעו סלט ירוק גדול ונחמד (20 ש"ח), מיץ גזר סחוט בכוס קטנה (18 ש"ח), מנה גדולה של פלפלים ממולאים ללא בשר (תענוג, שעלה 49 ש"ח) וקנקן מים. הייתי יכול לעצור כאן, אך רציתי מרק, והמלצרית החביבה המליצה על מרק קוּבה בדלעת (49 ש"ח).

אצלנו לא אכלו קובה, אלא רגל קרושה ודג ממולא. אכלתי קובה בכל אתר ובכל זמן מאז שנתקלתי בה בראשונה בשיטוטיי כחייל בירושלים, לפני יותר מארבעים ושבע שנה - כולל באור-יהודה, שהגדרתי אותה כמכה של הקובה. קובה עגולה, סגלגלה, שטוחה, מטוגנת, מבושלת, עטופה במרקמים שונים וגם צפה במרקים שונים - אך מעולם לא אכלתי קובה בלי בשר. דרוך חיכיתי למנה, שהגיעה בפנכה גדולה - מנה יפה ומשביעה. לגמתי ממרק הדלעת, שאפף אותה, והטעמים שימחו אותי. בתוך הפנכה השתכשכו שלוש-ארבע קובות עגלגלות. גלגלתי אחת מהן במרק, ונעצתי בה את כפי. טעמי המלית (פטריות ובצל, שהוכנו ביד אמן) השתלבו היטב באריזתה ובמרק.

התלהבתי מהכף הראשונה עד לכף האחרונה - כי לא בא כדבר הזה לפי כבר הרבה זמן. רק בשביל הקובה במרק דלעת היה כדאי להגיע לטבע-לו.

הרבה חניה ליד המסעדה וסביבה. המסעדה כשרה, ובשעות הערב מגישה סושי - תוכנית לביקור נוסף בעיר, שבעיני רבים נמצאת משום-מה מעבר למחנה שמונים ולהרי חושך.

הארוחה נעזרה בשירות נעים ויעיל של מלצריות חביבות, שהשתדלו מאוד לענות על בקשותיי, ולא הטרידו בטרחנותן.

ד. חסר דוּד

לפסח קניתי את התקליטור החדש של שירי "הדודאים" (שרים הדודאים, אא מוזיקה), למרות שהתאכזבתי מאוד מכמה ביצועים חדשים (קאוורים) ששמעתי בעבר לשירים, שכבר הפכו לנכס-צאן-ברזל בתרבותנו, והרגו את אותם השירים.

"הדודאים" הנם חלק מתשתיתי המוסיקלית וחלק מהישראליות שלי. התקליטור, שרץ ברדיו של מכוניתי בשדות, החזיר אותי לילדותי ולנעוריי. נהניתי לשמוע את השירה המדויקת, את ההתאמה בין ישראל גוריון לבין אסף, בנו של ה"דוּד" החסר, בני אמדורסקי. העיבודים הוסיפו להנאה.

בתקליט שמונה-עשר שירים, שרובם שירי מקור (הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר, החליל, שיירת הרוכבים, אשכולית, שדמתי, ערב של שושנים, אני גיטרה ואחרים). כמה מתורגמים (מארש הדייגים, קרב הראל, מה למדת בגן היום). עברית יפה וחוגגת, חריזה נהדרת, שאינה לועגת לאינטליגנציה של המאזין.