הפקרת יחסי החוץ <br>

המצב האנומלי של היעדר שר חוץ קבוע שאין לו אח ורע בשום מדינה מתוקנת מסכן וגורם להפקרת יחסי החוץ של ישראל. יאמרו מביני דבר שכן יש שר חוץ, בנימין נתניהו, ויש גם סגן שר חוץ, זאב אלקין. על זאת נאמר: אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". ראש הממשלה עסוק עד מעל הראש בנושאים שרק הוא חייב לטפל. הניסיון הדיפלומטי של סגן שר החוץ שואף לאפס. זה לא מונע ממנו לנסות ולקבע דפוסי עבודה במשרד התואמים את תפיסת העולם שלו ולא בהכרח את צורכי החוץ של ישראל. להגנתם, יאמרו המסנגרים, שיש גם שר לעניינים אסטרטגיים וענייני מודיעין בראשותו של שר האוצר לשעבר, יובל שטייניץ. ממש שמחת זקנתי!

בתקופה הזו מדינת ישראל זקוקה, כאוויר לנשימה, לשר חוץ במשרה מלאה שיטפל במלוא המרץ והרצינות ביחסי החוץ של ישראל. המצב הגיאופוליטי, הזירות הבינלאומיות המסובכות, יחסי ישראל ארה"ב וכד', כל אלה אינם נושאים שוליים שבהם יכולים סגן שר או מיני שרים למיניהם לטפל. הקולות המגיעים ממשרד החוץ אינם מרנינים, בלשון המעטה. הפקידות הבכירה במשרד, הדיפלומטים מלינים מרות על היעדר יכולת לפעול בצורה עניינית ומתואמת, ויותר מכך, אין עם מי לעבוד. זהו מצב חמור ביותר.

פוליטיקה חדשה

שר החוץ המיועד הוא יו"ר ועדת החוץ והביטחון וממתין להכרעתו במשפט. כל אלה המחליפים אותו או הפועלים עד חזרתו יודעים היטב שאם יחזור שר החוץ, הם יהיו בחוץ. לא צריך להיות פסיכולוג בעל שם עולמי כדי להבין שכל אדם היודע שפעילותו היא זמנית בלבד, אינו יכול ואינו מסוגל לקבל הכרעות קשות, לקבוע מדיניות לטווח של כמה שנים או להורות על קווי פעולה שונים מאלה התואמים את עמדותיו של מי שאמור לחזור להיות שר החוץ. אז כל מה שנותר הוא לתחזק את הקיים, להתהדר בתפקיד שר או סגן שר, ותו לא. האם זה מצב נורמלי? לא. ולמרות זאת אין פוצה פה ואין מצפצף. נדמה לי שהייתה מפלגה אשר חרטה על דגלה "פוליטיקה חדשה". האם זו פוליטיקה חדשה כשלמדינה אין שר חוץ ממש? יתכן, ולמרבה הצער, התשובה היא חיובית.

כדי להתקבל כעובד משרד החוץ וודאי כדי לקבל תפקיד דיפלומטי ראוי, חייבים לעבור מבחנים ומבדקים קשים ביותר. זו וגם זו: ההתקדמות בתפקידים היא פועל יוצא של ניסיון רב שנים. לעומת זאת, כדי להיות סגן שר חוץ מספיק שהיית יו"ר הקואליציה מוצלח, לדידם של פטרוניו ושלו עצמו. זה מגוחך, זה מדכא ואפילו מסוכן.

לפני שנים פגשתי את יובל שטייניץ בתפקידו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון. שוחחנו ארוכות על נושאי ביטחון לאומי, קבלת החלטות בביטחון, מבנה מערכות הביטחון וכד'. לזכותו יאמר ששטייניץ הראה בקיאות רבה מאוד וגם רצון לפעול לשינוי המצב שהיה קיים אז. התרשמתי מידיעותיו ומרצינותו. לכאורה, לאחר טענותיי אלה, היה טבעי לומר שבוודאי שטייניץ מסוגל להתמודד למלא את חסרונו של שר החוץ. הבעיה היא ששטייניץ וליברמן אינם רואים עין בעין, לפי מיטב הבנתי, את יחסי החוץ של ישראל. אז מה הטעם שהחלטורה הזאת של העברת סמכויות זמניות למשרדו של שטייניץ? לגבי סגן שר החוץ אין לי מה להוסיף. נדמה לי שמתוך הדברים שלעיל, דעתי ברורה. לדאבון הלב, הפוליטיקה המפלגתית שוב ניצחה את ההיגיון הצרוף. יש לקוות ש"סידור עבודה" זה לא יפגע יותר מידי אנושות במשרד החוץ וביחסיה של ישראל עם העולם.