שיח כואב עם פרשת בחוקותי

כיהודי, שמחבק את האוצר המקראי, אינני מקבל צו חינוכי המושתת על אימת ענישה קטלנית והורגת, כפי שמנוסחת בפרשת "בחוקותי".

אינני יכול לתת תוקף לאימת ענישה טורפת חיים, המזדקרת מפרשת "בחוקותי". אני, שמבקש לעטוף את ילדי נכדי וניני בערכי המוסר המקראי, דוחה על הסף את אימת הענישה הקשה החוזרת ונשנית בפרשת ב"חוקותי".

בקוראי את פרשת "בחוקותי", החותמת את ספר תורת כוהנים, מתחזקת בי ההכרה, שאינני נמנה עם אלה שהחליטו להשליך אוצרות תרבות העבר. אני מקבל את האוצר המקראי תוך כדי התמודדות עם פגמים אנושיים וחברתיים בהשקפת עולם הבאה לידי ביטוי במה שעולה אחרי הפתיחה של הפרשה בפרק כ"ו פס' 1 - "אִם בְּחֻקּוֹתַי תֵּלְכוּ".

קשה לי לקבל התניה, לפיה אי קיום מצוות כרוך באיום "וְהָיְתָה אַרְצֶכֶם שְׁמָמָה וַעֲרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה" (שם ,29). קשה לי לקבל התניה מלווה בהפחדה אימתנית - "וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת "(שם 16). אינני יכול לקבל מסע הפחדה, כשמדרגת האיום לעונש מעלה את סף עוצמת הכאב שבע מונים לכתובתו של החוטא (שם 18).

אסור לקבל מציאות המתחזקת מערכת ערכים חברתיים בהחלת עונש על כלל הקהילה לדורי דורות - "וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמָּקוּ בַּעֲווֹנָם בְּאַרְצוֹת אוֹיְבֵיהֶם וְאַף בַּעֲווֹנוֹת אֲבוֹתֵיהֶם". (שם 39).

אני דוחה על הסף את האיום המזעזע באכזריותו, המחייב עונש גם על בנים ובנות חפים מפשע, המובא במבנה שירי כיאסטי:
וַאֲכַלְתֶּם אֶת בְּשַׁר בְּנֵיכֶם
וּבְשַׁר בְּנוֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ (שם פס' 28)

חז"ל חשו באימה האכזרית והמצמררת, העולה מהעונש של אכילת בשר בנים, לכן מצאו לנכון לתת פירוש מרכך ומרגיע,
לפיו לא מדובר באכילת בשר בנים כפשוטו.

חז"ל מציגים בפירוש התניה לא חינוכית. אם עם ישראל חפץ לאכול בשר אצל בניו ובנותיו, עליו להימנע מהחטא. הפירוש הזה נראה כמאמץ דחוק, המבקש להסיר מעליו סד של ביטוי מצמרר, שעולה מפשוטה של כל מילה במסע האימים של פסוק 28, המאיים בעונש אכילת בשר הבנים והבנות שלא חטאו.

אני ציפיתי בפרשה המסיימת את תורת כוהנים למונולוג ישיר רגשי אבהי, אך ציפיה זו מתנפצת אל מול המילים והדימויים הקשים, הנפרסים בתוכחה הקשה - "וַאֲכַלְתֶּם אֶת בְּשַׁר בְּנֵיכֶם וּבְשַׁר בְּנוֹתֵיכֶם...".

אני קשור בעבותות ליפה ולטוב שבאוצר המקראי. אין לי חיים בלי הלשון והנופים של אוצר כה יקר כמו המקרא. אבל אני מביע את דחיתי מכל איום העולה מהפרשה שלנו. איום בקדחת ובשחפת, בחית שדה שתטרוף את מי שמעד ונכשל ולא קיים מצווה כהלכתה, וכן ענישה קולקטיבית במכת בצורת קשה, שתביא בעקבותיה נגע רעב לכלל הקהילה.