בשבוע שעבר היינו עדים, שוב, לפסטיבל "השלום" התורני, שנחגג ביתר שאת בתקשורת הישראלית ואשר הועלה על נס בקרב ארגוני שמאל אלו ואחרים. הפעם, הפסטיבל נפתח בחסות מזכיר המדינה האמריקני,
ג'ון קרי וראש ממשלת קטר, חמד בן ג'אבר אל-ת'אני.
השניים, שנועדו לשיחות בוושינגטון, הציגו שוב את יוזמת השלום הערבית (שהחלה כיוזמה סעודית), אלא שהפעם יוזמה זו הביאה בשורה חדשה, לכאורה, בדמות אפשרות לשינויים קלים בקווי 1967 והסכמה לחילופי שטחים - רמז להכרה בגושי ההתיישבויות ביהודה ושומרון.
ההצהרה החגיגית והעטיפה החיצונית הנוצצת אולי מפתות, אך לדאבון הלב, אין באמת כל חדש באשליית הסבב הנוכחי, שהוציאה מהבוידעם גם הפעם את חובבי אובססיית השלום הנלהבים. יש לכך, כמובן, כמה סיבות מרכזיות. ראשית, התיקון שנוסף ליוזמה הוא אכן מבורך – אין ספק. הוא מראה על שינוי כללי שעובר בקרב חוגים מסוימים בעולם הערבי. יחד עם זאת, יש לזכור שאבו-מאזן מדבר כבר תקופה ארוכה בנוגע למו"מ על בסיס קווי 67. ברשות יודעים היטב – וגם בארה"ב של אובמה – שמה שהיה, לא יחזור. כך שהנושא העיקרי כלל לא נסוב סביב טריטוריה – לפחות לא בשלב הראשוני של המו"מ. שני הצדדים, כאמור, מסכימים לדבר ולהתבסס על החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם.
הסיבה השנייה היא, שדבריו של שליט קטר שווים, למעשה, כקליפת השום. א-תאני אומנם שליט חזק, המנסה (ומצליח) להשיג כבר זמן מה דריסת רגל בסוגיה הפלשתינית, בעיקר דרך שיתוף פעולה הדוק עם חמאס - הודות להשקעות בתשתיות, הקצאת משאבים והעברות כספים רבים לרצועת עזה – אך ההצהרה האחרונה שלו אינה "מחזיקה מים". קטר היא בסך-הכל מדינה אחת מבין עשרים ושתיים מדינות החברות בארגון "הליגה הערבית" ולשליטה אין משקל דומיננטי יותר ממדינות אחרות, לפחות כאלה הרואות עצמן כמעצמות, כדוגמת מצרים, סוריה ועירק. במילים אחרות – אז ת'אני אמר.
בהקשר זה, יש לזכור כי היוזמה הערבית מחייבת את מדינת ישראל "לסגת מכל השטחים הכבושים" (בניגוד להחלטה 242 עליה מסכימים הן הפלשתינים והן הישראלים). בלי שום תיקונים ובלי שום משא-ומתן.
הסיבה השלישית נוגעת לבעיית הפליטים. היוזמה הערבית מאשררת למעשה את הדרישה של הפלשתינים לזכות השיבה (בהתאם לפרשנות הסובייקטיבית שלהם להחלטה 194 של עצרת האו"ם), המונעת כל פתרון של אזרוח הפליטים הפלשתינים במדינות הערביות ובכך למעשה, מנציחה את הסכסוך.
דווקא בתחום זה היה צורך בשינוי רשמי מצד הליגה הערבית. הסתפקות בראיון שנתן אבו-מאזן לערוץ 22, על כך שהיה מעוניין "רק לבקר בצפת", איננה מעשה נבון, מכיוון שאין מדובר במדיניות מוסמכת ורשמית של הרשות הפלשתינית (הגם שהכחיש את הריאיון מכל וכל למחרת היום, בעת נאום ברמאללה). אם "הראיס" חושב כך, באמת ובתמים, מן הראוי שיצהיר זאת בגלוי מול עמו, ללא כחל וסרק, בצורה רשמית ומסודרת; שידבק נא בהצהרתו ובסופו של תהליך, שיביא דברים אלו במהלך המו"מ המדיני עם ישראל.
הסיבה הרביעית היא רמת הגולן. רבים מדברים על היוזמה הערבית כעל פתרון לבעיה הישראלית-פלשתינית, אך מרבים לשכוח, בכוונה או שלא, כי במסגרת היוזמה, ישראל מחויבת להחזיר את שטחי רמת הגולן.
אזרחי ישראל רק יכולים לדמיין היום, בסיוטים השחורים ביותר, מה היה קורה אילו
אריאל שרון היה מקבל את היוזמה שהוצגה לו דאז, עת כיהן כראש ממשלת ישראל. רמת הגולן בשליטה סורית, בה בעת שהמשטר העלוואי מתפרק והמדינה מחולקת לחתיכות, לצד מחסני ומערכות הנשק הכימיים (ואיתם סוגי נשקים "שוברי שוויון"), לא הייתה בדיוק תסריט רצוי במדיניות הביטחון של ישראל והתגובות הישראלית למקרה כזה, הייתה כנראה הרבה פחות נוחה, מבחינות רבות.
במשך יותר מארבע שנים, מתחמק אבו-מאזן מלשבת לדיבורים רציניים על אפשרות של סיום הסכסוך – למעט פסגה משולשת יוקרתית ומתוקשרת בניו-יורק, לצד נשיא ארה"ב,
ברק אובמה.
גם כאשר הקפיא ראש הממשלה, נתניהו, את הבנייה בהתיישבויות – כצעד חריג וקיצוני ביותר – למשך זמן של עשרה חודשים, נמנע אבו-מאזן מלהגיע לשיחות והציב תנאים מוקדמים (לא מתפשרים), התקפים עד ליום זה.
העולם הערבי צריך להבין דבר פשוט – אם חפץ הוא בסיום הסכסוך הישראלי-פלשתיני, על המנהיגים הדומיננטיים בליגה הערבית להניע את יו"ר הרשות הפלשתינית לשבת סביב שולחן המשא-ומתן, ללא כל תנאים מוקדמים.
אם יש יוזמה אמיתית, שיכולה לקדם משהו בסכסוך הישראלי-פלשתיני, אזי שהיא צריכה להגיע מרמאללה ולא ממדינות לוויין שמדברות בשם עצמן. לא יוזמת השלום הערבית, אלא יוזמת רמאללה.
