הכותל המערבי שלי

אביב 1945. אבי, ראובן קלינסקי, השתחרר מהצבא הבריטי אחרי שנים לא מעטות של היעדרות מהבית. אחת מהתחנות של השבוע הראשון, שבוע בחייו של חייל משוחרר מהצבא, היה זה הכותל המערבי. היה זה טבעי עבורו, ששבוע ראשון עם ריחות וניחוחות של בית רחוק מהמלחמה יהיה הכותל המערבי.

אבא לקח אותנו לירושלים ליומיים-שלושה. אינני זוכר אם היה זה ראש חודש אייר או ראש חודש סיוון. אבל היה זה ראש חודש. התמונה הזכורה לי מהכותל המערבי, אבי ואמי, אני ואח הבכור של אבי, מרדכי קלינסקי ורעייתו לאה, כולנו עמדנו יחד אל מול הכותל. משפחה אחת - גברים ונשים.

אני מודע למוסכם ההלכתי, שעדות ילד אין לה תוקף, ואינה מתקבלת במערכות המשפט. אך למרות שמדובר בעדות של ילד, עדותי שלי, ילד שהשיל מעצמו כבר את העשור הראשון לחייו, זכור לי היטב מנהג המקום בכותל המערבי באביב 1945.

זכור לי היטב מנהג המקום, בו נשים וגברים עמדו יחד ונשאו תפילה. אבי ואמי עמדו חבוקים וכתבו במשותף פתק. יחד קיפלו את הנייר בין אבני הכותל. לא קראתי את מה שכתבו, אבל פניהם הסגירו את כל המשאלות ואת כל התקוות, שהם צופפו על הדף. הם כתבו הרבה, כי את העפרון נדרש אבא לחדד מספר פעמים באולר שהיה תמיד בכיסו.

זכור לי היטב מנהג המקום, כל המשפחה, גברים ונשים עמדו יחד והתפללו. הכותל, אחד מארבעת קירות התומך המקיפים את הר הבית, אסף לחיקו באביב 1945 תפילת נשים וגברים. בין הגברים היה אבי. בין הנשים הייתה אמי. זה היה מנהג המקום בכותל, שחיבק את כל מי שבא לכבדו.

אהבתי את מנהג המקום שפגשתי באביב 1945. אהבתי גם את הזוג, שהיה מחובק שם כמה שעות, זוג שביקש לאחות שנים של פרידה בחיבוק, בנשיקה ובתפילה אל מול פני הכותל המערבי. אני נוצר גם היום את תמונת אבי ואמי, אנשים יפים, הורים אהובים. אני אוהב אתכם אמא ואבא.