מוטי לרנר, שהיה רחום וחנון כלפי קסטנר במחזה שהעלה בתיאטרון הקאמרי לפני עשורים, הפך במהלך העיתים לחד ושנון ואפילו נועז מתמיד. ביקורתו כלפי כולם נוקבת מכפי שהעז חנוך לוין אי פעם. היא לא אישית, כלפי אישים מסוימים, אלא כלפי התהליכים שעוברים על החברה הישראלית, כשהפעם - הוא מסמן את הקצוות הקיצוניים משני הצדדים. בכך הוא עשוי להיות הנביא שבשער, המתריע מפני הקצנה בין הפלגים השונים, וכנגד השנאה היוקדת שעלולה להביא לחורבן מלא. אף אחד לא יוצא נקי מפני ביקורתו.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
