מידה נאה היא הסלחנות

יצחק מאיר

מידה יפה הסלחנות. לא בכל מקום מפזרים אותה בשפע. יש מקומות הרבה שהינם צחיחים ממנה לחלוטין. שם נוקב כל דין את ההר.

סלחנות חשובה שם גם כרפיון הראוי לחמלה או לבוז, היינו הך, או פשוט כעוון וכחטא. סלחנים משולים או כמתחסדים, או כמתחכמים, א או רע מזה, כשוטים גמורים. מי שיש בחדרי לבבו פינה קטנה שמורה לסלחנות, כבר מיהר להסתלק מאותם מקומות שמא יבולע לו ודווקנים יעלימו אותו ולא נודע כי היה שם. כך קורה להן למידות יפות, שהן נאות מעבר מזה לנהר ומגונות מעבר מזה.

בגדה הפוליטית היא נאה הסלחנות. הנה כי כן שר נקרא לשרת את כלל ישראל וממקום מושבו סביב לשלחן הממשלה הוא אומר דברים צורמים באוזני האומה אך מלודיים עד למאוד באוזני בוחריו, וסולחים לו, כי מידה נאה היא הסלחנות. אחר הכל, אפשר להבין ששר לא בחר את עצמו לכהונה ולא מקולו שלו הוא נקרא לעלות לדוכן מאחורי הצאן. הוא חייב את מעמדו למי שרשמו את שמו בקלפי. ברי אפוא שסולחים לו, גם מן הדין, וגם, בל נשכח מפני שמכל מקום מידה נאה היא הסלחנות במקומה.

משולה כקללה

הוא לא רק אומר, אם כי במקומותינו רוב רובה של העשייה היא תורה שבעל פה, מיטבה הכרזות, תקוותה תקשורת, שיאה ראיון. אבל כאמור הוא לא רק אומר. הוא גם עושה. בעגה שלנו, הוא "מקדם", "מעביר", "מסדיר", משהו מעין זה. לא בעבור כלל ישראל הוא עושה. הם לא בחרו בו כולם. בעבור עדתו הוא עושה, גם אם הברכה שהוא משפיע עליה בשפע משולה כקללה ליתר העדות להן הוא לא חייב כביכול דבר. סולחים לו. זה כך, אומרים הנדיבים, הפוליטיקה. צבועים בלבד תובעים היצמדות בכתב ובעל פה, הלכה ומעשה, לצרכי כלל הציבור. אנשי אמת - לשונם כחיכם וחיכם כלשונם. יש במעשיהם בגלוי מעין הודעה רבה כי סוף דבר הם סקטוריאליים, כי כולם סקטוריאליים, וסקטוריאלי אחד סולח לסקטוריאלי רעהו, כי הסלחנות היא מידה נאה, ולא רק נאה אלא גם הגונה, ולא רק הגונה אלא גם משתלמת. חכמה...

הוא לא רק אומר ועושה, אלא ממהר לאחר מכן לעמודי העיתונים ולמשבצות השידור להישבע בפרהסיה כי הכל בכל מכל כל לטובתה של האומה על אנשיה ונשיה וטפה וישישיה הוא אומר או עושה, ואף על-פי שכבר סלחו לו רעיו הסקטוריאליים מנגד, הוא תוקף אותם ומוציא דיבתם רעה כסקטוריאליים שאינם רואים את האור גם אם הוא מאיר כחמה, ואלה סולחים לו, גם, ובראש ובראשונה כמובן מפני שהסלחנות היא מידה נאה, אבל גם מפני החוק הלא כתוב המונצח באותיות קידוש לבנה שכתבו אותן בדיו סמויה - "סלחני ואסלחחך, מחל לי ואמחללך ויהי דילוגינו אהבה".

ואז קם הציבור וגם הוא שבוי באסתטיקה האתית של יפי הסלחנות הציבורית ומכריז על מי ש"קידם" את בוחריו שלו על חשבון הכלל כמנצח, כגיבור הפוליטיקה הישראלית, כשיאן המשחק הסקטוריאלי המוצא חן בעיני אלי האולימפוס ובעיני עדרי האדם על הארץ, ובסלחנות אין קץ הם מושיטים זרי דפנה לאתלט שהשכיל לקחת מהם כולם את שלהם והעביר מטובם למי שנשאו אותו על כפיים אל השלטון.

סוף דבר מידה נאה היא הסלחנות. לא בכל עת, לא בכל אתר. רגע אחר טקסי הניצחון וההודיה הסלחנית מתפזרים המעטרים והמעוטרים ופורקים מעליהם את הכסות החגיגית שהייתה חמימה כשהתעטפו בה ונעשתה מחניקה וכמעט מרתיחת דם עם כל רגע עובר בארץ הלוהטת הזאת, ועל כל סלחנות שנסלחה, ננעצת מדקרת חרב הנכונה לעשות סיכול ממוקד לכל מי שדעתו אינה כדעת רעהו ולכל מי שלא נשכח ולא נסלח לו על עצם קיומו.

ואנא, אם הפרזתי קמעה, והגזמתי כלשהו, סלחו נא לי כי מידה נאה היא הסלחנות ואף על-פי שהיא ניגפת בפני הדווקנות לעיתים קרובות מדי, אל תינגפו בי זאת הפעם, כי עוד הזדמנויות ראויות שמורות לכם בעתיד, ואף על-פי שאולי תתמהמהנה - חכו להן כי בוא תבואנה...