"נשיא המדינה מייצג את הערכים החברתיים המקובלים בחברה הישראלית, שיש עליהם הסכמה לאומית רחבה ושאינם שנויים במחלוקת פוליטית. עיקר תפקידיו הם ייצוגיים וסמליים. הוא משתתף בטקסים רשמיים ובביקורים רשמיים בארץ ובחוץ-לארץ כנציג המדינה". כך מגדירה הכנסת, באתר הרשמי שלה, את תפקידיו של נשיא המדינה.

מה אומר אתר בית הנשיא? "תפישתו של המחוקק הישראלי לגבי נשיא המדינה, שבאה לידי ביטוי בדיוני ועדת חוקה של מועצת המדינה הזמנית, הייתה כי 'תפקידיו של הנשיא יהיו תפקידי ראש מדינה בלתי מפלגתי, המייצג את הארץ ואת העם בשלמותם, כלפי פנים וכלפי חוץ'".

ומה אומר בית המשפט העליון? "הנשיא מסמל את המדינה, ואת ערכיה המוסריים והדמוקרטיים... הוא מייצג במעמדו את הממלכתיות, ואת הקווים המאחדים והקושרים בין פלגיה השונים של החברה הישראלית. הוא אמור לשקף באישיותו את הטוב, היפה, הערכי והייחודי המאפיינים את הציבור בישראל".

שמעון פרס אינו עומד במוסכמות הללו. הוא מנהל מגעים מדיניים, הוא דוחף יוזמות פוליטיות, הוא פועל במקרה הטוב במקביל לממשלה ובמקרה הגרוע מאחורי גבה. מי שחשב ששמעון פרס הנשיא ינטוש שבעה עשורים של שמעון פרס הפוליטיקאי, היה תמים ו/או טיפש. חתרן בלתי נלאה נשאר חתרן בלתי נלאה.

ביקשתי השבוע לדעת מהי עלותה של "ועידת הנשיא" שתתקיים בעוד שבועיים ומהם מקורות המימון שלה. הנה התשובה שקיבלתי מיחצ"ני הוועידה:

"עלות הפקת הוועידה הנוכחית, כמו גם ועידות קודמות, עומדת על כ-11 מיליון שקל המשמשים לכיסוי הוצאות בלבד. ערב הפתיחה של הוועידה המוקדש השנה לציון 90 לנשיא המדינה, הינו חלק מכלל אירועי הוועידה הנמשכים שלושה ימים וכוללים עשרות דיונים. הוועידה ממומנת כולה באמצעות תרומות של ארגונים יהודיים ויחידים מכל העולם המזוהים עם מטרותיה ומעוניינים להאיר בזרקור חיובי את הישגיה של מדינת ישראל. הוועידה אינה ממומנת מתקציב המדינה. כבכל שנה, תתפרסם באתר הוועידה סמוך למועד הוועידה רשימת התורמים המלאה".

על כך יש לי שתי הערות. הראשונה: טכנית. אני לא מצליח להבין מדוע שבועיים לפני הוועידה אי-אפשר לקבל את רשימת התורמים. בארה"ב יש עידכון שבועי על התורמים למועמדים לנשיאות, באתר מבקר המדינה שלנו יש עידכון שבועי על התורמים לפריימריז – אבל בוועידת הנשיא נצטרך לחכות עד הרגע האחרון. עושה רושם, שיש מי שרוצה שרשימת התורמים תיבלע בתוך ים הדיווחים על הוועידה עצמה.

ההערה השנייה – מהותית. "הוועידה אינה ממומנת מתקציב המדינה" – זו בדיוק הבעיה שלי. אם מדובר באירוע ממלכתי חשוב המקדם את ענייניה ויוקרתה של המדינה, ראוי שהיא תממן אותו. הסתמכות על תרומות פותחת פתח לניגודי עניינים, חמור מכך – יוצרת ציפיות מצד התורמים לקבלת תמורה בדרך זו או אחרת. לאור עברו של פרס, יש לי תחושה שהציפייה הזו אינה נטולת בסיס, אם להתבטא בעדינות.

ערב בחירתו של פרס לנשיא קבע מבקר המדינה דאז, מיכה לינדנשטראוס, כי הוא לא ביצע עבירה בכך שקיבל תרומות בסך 300,000 דולר מתורמים בחו"ל באחת ההתמודדויות שלו במפלגת העבודה. לא שזה היה תקין, הדגיש אז לינדנשטראוס, אבל זה לא היה בלתי חוקי. זה הספיק כדי להכשיר את בחירתו לנשיא המדינה.

בכלל, פרס אוהב מאוד מיליונרים מחו"ל. כאשר התמודד בפריימריז במפלגת העבודה בשנת 2006, לפני שעבר לקדימה, קיבל 100,000 דולר מברוס רפפורט ואותו סכום מחיים סבן; 120,000 דולר מדניאל אברהמס; 35,000 שקל מוולדימיר גוסינסקי; אותו סכום מדניאל עמר ואותו סכום מסמי שמעון.

בשנת 2004 טס פרס לחתונתו במונקו של סוחר הנשק אהרון פרנקל, על חשבונו של פרנקל. הוא לא טרח להגיב לתלונה נגדו שהוגשה לוועדת האתיקה של הכנסת, אשר נזפה בצורה חמורה בו ובשלושה ח"כים נוספים שעשו זאת. ככל שהעלתה בדיקתי, פרס – בניגוד לאחרים – לא החזיר את עלות הנסיעה והאירוח.

אירועים אלו מטרידים כאשר חושבים על המיליונרים הרבים שאיתם יש לפרס קשר כיום, במישרין או בעקיפין. במרכז פרס לשלום, בו נעסוק בנפרד, תמצאו בין היתר את רון לאודר, ג'ונתן קולבר, מארק ריץ', דב לאוטמן ויוסי ורדי. הם גם מצדיקים את מה שדרשנו בפיסקה הקודמת: חשיפה מלאה ובזמן אמת של כל התורמים לוועידת הנשיא.

שמעון פרס היה מן התומכים הבולטים והנלהבים של מיזם בטר פלייס – אותו רעיון של מכונית חשמלית שהגה שי אגסי, ואשר קרס לאחר שבלע מאות מיליוני דולרים. מסקרן אותי לדעת, עד כמה תמיכתו של פרס באגסי שיכנעה משקיעים לשים בו את כספם, ומה שחשוב בהרבה – כספי ציבור, במיוחד כאשר מדובר בחברה לישראל ששפכה שם מיליונים על מיליונים.

ההגינות מחייבת לומר, שהסערה (הקטנה) סביב התשלום של חצי מיליון דולר לביל קלינטון תמורת הרצאה במרכז האקדמי פרס, עשתה עוול לשמעון פרס. הוא אינו קשור למרכז הזה, לא ידע על ההזמנה והבהיר שלא יתן את חסותו לאירוע של גיוס כספים.

אבל פרס לא יכול להתחמק לגמרי מאחריות. ברגע בו הסכים ששמו יתנוסס על גוף כלשהו – היה עליו לדעת שזה יהיה לטוב ולרע. האמת היא שמלכתחילה לא הבנתי כיצד זה נקרא ארגון על שמו של אדם שעודנו עימנו, עד 120. אבל אם זה כבר נעשה, היה ראוי שמישהו מטעמו של פרס ישים לב למה שמתרחש שם, וימנע מראש מצב בו כספי הקרן הקיימת זורמים לקופתו של קלינטון.

לעומת המרכז האקדמי פרס, מרכז פרס לשלום קשור בטבורו לשמעון פרס. ילדיו חמי פרס וצביה ולדן חברים במועצת המנהלים שלו; עוזרו הקרוב אורי סביר עומד בראש מועצת המנהלים; רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו, חבר במועצת הנגידים; מארק ריץ', תומך כספי בולט שלו, חבר גם הוא באותה מועצה.

פרס גייס שורה נכבדה ביותר של אישים למועצת הנגידים, ונמנה רק כמה מהם: ג'יימס בייקר, בוטרוס ראלי, ג'ימי קרטר, מיכאיל גורבצ'וב, ליונל ז'וספן, הנרי קיסינגר, הלמוט קוהל, ג'ון מייג'ור, יצחק נבון, מריו סוארש, דזמונד טוטו. המשותף לכולם: הם לשעברים ואינם נושאים כיום בשום משרה רשמית. אבל פרס, כידוע, נושא במשרה רמה. הנה עוד הוכחה לכך שהוא מנהל מדיניות משל עצמו. על הקו של אותה מדיניות ניתן לעמוד מזהות האישים הישראלים (הבודדים, יש לומר) שהצטרפו למרכז: אורי סביר, רון פונדק, יצחק נבון, כרמי גילון, עמוס עוז, אורה הרצוג. כולם שייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית. זו חבורה שברובה דבקה באסטרטגיה ההרסנית של הסכמי אוסלו, ואין פלא שבראשה עומד מי שהוביל לאותם הסכמים ולא מוכן עד היום להודות בטעותו.

ועוד שתי הערות. האחת: משום מה, לא הצליח פרס לגייס אף פלשתיני למרכז שלו – מה שהיה צריך לגרום לו לחשוב על הקו שלו. השנייה: האתר של המרכז הוא באנגלית בלבד; החלקים בעברית ובערבית "נמצאים תחת בנייה" – מה שמלמד הרבה על קהל היעד האמיתי שלו.