תפקיד שר המשפטים מחייב אחריות ושיקול דעת. העובדות לא תמיד ברורות ויש לוודא אותן לפני שמתייחסים אליהן. החוק לא תמיד חד-משמעי ויש לבדוק אותו לפני שמביעים דעה. כך לגבי כל עורך דין, קל וחומר - לגבי שר המשפטים, העומד בראש המערכת המייצגת את המדינה ואחראי מינהלתית לבתי המשפט.

ציפי לבני הוכיחה במהירות רבה שהיא בדיוק ההפך מזה. לבני מתנהגת בדיוק כמו אותו עותר חפוז, שתיאר השופט מישאל חשין בפיסקה ידועה ומבריקה: "על דרך ההפלגה נאמר, שכיום נוטל אדם לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהריים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית. ומשמצא מה שמצא קרא הוא אל חבריו: קומו ונעלה ציון - אל בית המשפט העליון. אומר ועושה. עתירה לבית משפט כמו נכתבת היא במהלך הנסיעה".

בתקשורת מתפרסמת ידיעה על אמירה סקסיסטית של השופט שלמה נחשון-אטינגר? לבני מודיעה תוך שעות אחדות שאם הדברים נכונים, היא תפעל להדחתו. מתפרסמת ידיעה על מצוקתם של ניצולי שואה? לבני מורה להקל עליהם לקבל ייצוג משפטי על חשבון המדינה. מתפרסמת ידיעה על אפליית ערבים ב"סופרלנד"? לבני מבקשת מהיועץ המשפטי לחקור את הנושא ומקימה קו חם לדיווח על תקריות דומות.

זה לא שאסור להגיב במהירות וביעילות. להפך. לעיתים החוק אינו עומד בקצב ההתרחשויות וההתפתחויות, ורצוי למצוא את הדרכים לקצר את פער הזמנים שבין המציאות לפסיקה. אבל זה לא מה שלבני עושה. היא מחליטה ומבצעת בכזו מהירות, עד שאין ספק שהיא לא טרחה לברר את העובדות, קל וחומר - לבדוק את ההשלכות. והכי חשוב: היא מיד רצה לספר לחבר'ה וזוכה לעוד כותרת מפרגנת.

דומה שלבני נדבקה משר הפייסבוק, יאיר לפיד. שניהם מתנהגים בצורה המלמדת שהם חושבים קודם כל על ההיבט התקשורתי ורק אחר-כך, אם בכלל, על הצדדים הענייניים. ושניהם יושבים במשרדי ממשלה חשובים ביותר, בהם שיקול הדעת חיוני ביותר. ביחד הם רומסים והורסים את תהליכי קבלת ההחלטות בשניים משלושת התחומים המרכזיים בכל מדינה: כלכלה ומשפט. למזלנו, משה יעלון אינו מתנהג בצורה דומה בתחום הביטחון, אחרת מצבנו היה קטסטרופלי.

לכך יש להוסיף את הילדותיות שהפגינה לבני בשבוע שעבר, כאשר עיכבה את הדיון בהצעת החוק לרפורמה במועצות הדתיות. היא אפילו לא ניסתה להסתיר את מניעיה: הבית היהודי טירפד את ההצעה של אלעזר שטרן להרחבת הגוף הבוחר את הרבנים הראשיים - אז "התנועה" תטרפד את ההצעה של הבית היהודי בנושא המועצות הדתיות. לי זה נראה כמו הפרת אמונים מובהקת: שר שמונע חקיקה משיקולים פוליטיים-אישיים.

יש בתחום המשפטי משימות הרבה יותר חשובות ומהותיות מאשר הטיפול בשופט סקסיסטי או באתר שעשועים מפלה. למשל: העומס בבתי המשפט. למשל: הצפת מקצוע עריכת הדין. למשל: התמשכות ההליכים בפרקליטות. אלא שהטיפול בבעיות אלו מצריך תכנון ואורך נשימה - ועם זה אי-אפשר לרוץ לתקשורת בכל שני וחמישי. כאשר ההתנהגות הזו באה לצד התנהלותה השערורייתית בנושא המועצות הדתיות, המסקנה המתבקשת היא שלבני אינה מתאימה להיות שרת המשפטים.