במדינות דמוקרטיות הליכים משפטיים מתנהלים בגלוי; במדינות דיקטטוריות הם מתנהלים בדלתיים סגורות. במדינות דמוקרטיות חשודים נעצרים לאור השמש; במדינות דיקטטוריות הם נעצרים בחשכת הליל. זהו ההבדל הבסיסי שממנו אסור לזוז כמלוא הנימה, ושממנו צריך להתחיל כל דיון בנושא איסורי פרסום בכלל ואיסור פרסום שמות חשודים בפרט.

הנה עוד נקודה בסיסית: כל מעצר פוגע בשמו הטוב של כל חשוד. לכל חשוד, גם מי שמיוחסים לו הפשעים המתועבים ביותר, יש זכות לשם טוב. לכל חשוד, גם למי שמודה במעשיו, עומדת חזקת החפות עד שיורשע בידי בית המשפט. הרצון של המשטרה להתפאר בהישגיה - רצון טבעי ואנושי - אינו יכול לגבור על זכויות אלו. הרצון של הפרקליטות להודיע על פעולותיה - גם הוא טבעי ואנושי - אינו יכול לעמוד בניגוד לחזקות אלו.

נקודת מוצא שלישית: אי-אפשר להתנהל בשנת 2013 כמו בשנת 1913 ואפילו לא כמו בשנת 1993. מהפכת התקשורת מביאה לכך, שקשה ולעיתים בלתי אפשרי למנוע פרסום - אם לא רשמי, אזי במרחבי האינטרנט ובים הטוקבקים. קל וחומר כאשר מדובר בעניינים שרבים נחשפים לפרטיהם ורבים עוד יותר מתעניינים בהם.


איסור רק במקרים יוצאי דופן


עכשיו נקבץ את כל הנקודות הללו. כמו תמיד, התשובה נמצאת באיזון. איננו רוצים לחיות במדינה בה אנשים ייעלמו באבו-כביר. איננו רוצים לחיות במדינה בה זכויות יסוד נרמסות בידי רשויות אכיפת החוק. ואנו חיים במדינה קטנה בה השמועות תמיד עברו במהירות מפה לאוזן, ובמדינת היי-טק בה טכנולוגיית המידע היא מן המפותחות בעולם.

כל זה ביחד אומר, שלמעט מקרים יוצאי דופן - אין לאסור את פרסום שמותיהם של חשודים. מאחר שהדיונים מתנהלים כמעט תמיד בדלתיים פתוחות, יכול באופן תיאורטי כל מי שמתגורר בישראל (ואפילו מי שמבקר בה) לבוא לאולם, לראות את הפנים ולשמוע את הפרטים. הדבר אינו נעשה רק מסיבות טכניות, והתקשורת היא רק הכלי שמגשים את עיקרון פומביות הדיון.

יתרה מזו: אם נתחיל ללכת במסלול של איסור הפרסום, נגיע לתוצאות אבסורדיות. מדוע לפרסם שמו של חשוד לפני שמוגש כתב אישום נגדו? מדוע לפרסם את שמו של נאשם כאשר נשמעות העדויות נגדו? מדוע לפרסם את שמו לאחר פסק הדין בערכאה הראשונה? בקצב הזה, אנו עלולים להגיע למצב בו השמות יתפרסמו רק לאחר שיהיה פסק דין חלוט - שנים לאחר המעצר. נשמע מגוחך? אולי, אבל תחשבו שוב. כאשר פורצים את הגבולות, יודעים היכן מתחילים ולא יודעים היכן מסיימים.

אין זה אומר שמותר למשטרה להשפיל אדם בדמות תיעוד מצולם של מעצרו. הדבר אסור לחלוטין, הן מבחינה חוקית והן מבחינה מוסרית, ויש לגדוע אותו בתקיפות. אין זה אומר שמותר לפרקליטות להכריז על אשמתו של נאשם, כפי שהיא נוהגת לעשות בהודעותיה ("כתב אישום נגד רוצח אשתו"). הדבר פסול לחלוטין, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה ציבורית, ויש להפסיק אותו מיידית.


פיצוי על מעצרי שווא


יתרה מזו: יש להרחיב את הפיצוי הניתן למי שנעצרים ולפעמים אף מואשמים על לא עוול בכפם. כיום הפיצוי ניתן רק במקרים נדירים, בהם משתכנע בית המשפט שתובע סביר לא היה מגיש את כתב האישום; למי שנעצרים ולא מואשמים, לא ניתן למעשה כל פיצוי. מצד שני, אסור ליצור אפקט מצנן שירתיע את המשטרה והפרקליטות ממעצרים והעמדות לדין. כבר אמרנו: איזון. הנה הצעה: להקים רשות עצמאית, בה יישבו שופטים בדימוס אשר יבחנו בצורה שוטפת כל מעצר שהסתיים בלא אישום (רק מסיבה של העדר אשמה) וכל תיק שהסתיים בזיכוי (לא מחמת הספק), ויחליטו האם וכמה מגיע לעצור/לנאשם. אפשר לקבוע סולמות ידועים מראש, שישקללו את אורך המעצר, זמן ההליכים וחומרת החשד/העבירה.

מכאן נעבור להיבט של איסורי הפרסום. בלי בדיקה אמפירית, יש לי רושם שבתי המשפט הרחיבו לאחרונה את השימוש בכלי הזה. זו בהחלט לא מגיפה, אבל כבר אפשר להרגיש בסימנים של יותר מאשר וירוס עונתי. הבעיה העיקרית עם הצווים הללו היא, שהם ניתנים בלי שהנפגע העיקרי והמיידי - התקשורת - יודע עליהם ויכול להגיב. כמעט תמיד אנחנו יודעים על הצווים רק לאחר הוצאתם, ואז צריך להתחיל בתהליך מסורבל של הגשת ערעור. זהו מצב לא תקין שיש לשנותו.


הנפגעים יהיו החפים מפשע


בהקשר זה, ניתן לקבוע שבכל מקרה בו יש בקשה לצו איסור פרסום בתיק פלילי - יינתן צו ארעי ל-48 שעות. לאחר מכן יתקיים דיון במעמד נציגות של התקשורת, למשל: מועצת העיתונות. בית המשפט יהיה חייב להביא בחשבון, בנוסף לשיקולים החשובים והראויים של פגיעה בחקירה ושמו הטוב של החשוד, גם את הצד המעשי. לאמר: אם יוכח, או יהיה סביר להניח, שהפרטים ממילא רצים באינטרנט - תפחת האפשרות למנוע את הפרסום. אם הפרטים ממילא מסתובבים במרחבי הרשת, מוטב שהם יהיו מדויקים.

זה מוביל אותנו לעוד נקודה חשובה: בלי פרסום, נפגעים בעיקר מי שכלל לא קשורים לנושא. נניח שלא ניתן היה לפרסם את דבר מעצרו של ראש עיריית חדרה. הרי מיד היו מתחילות לרוץ שמועות על "בכיר בעיריית חדרה" או "ראש עירייה במרכז הארץ" או "בכיר בשלטון המקומי" שנעצר. התוצאה הייתה, שעשרות שמות היו עפים לחלל האוויר. וכך, על-מנת לשמור על שמו הטוב של החשוד האחד, היו נפגעים שמותיהם הטובים של חפים מפשע רבים. זהו מחיר כבד מדי.

השורה התחתונה: נושא איסורי הפרסום בחקירות פליליות מצריך מחשבה מחודשת ומסודרת, שתביא בחשבון את ההתפתחויות העצומות בתחום המידע. הוויכוח המתנהל בנושא הוא "כל כך ניינטיז", בלשון עממית. הנושא חשוב מכדי להותירו להחלטה נקודתית של שופט זה או אחר ומכדי להשאירו בידיהם של גורמים בעלי עניין. צריך לדון בכל היבטיו בשיתוף כל הנוגעים בדבר, כדי להגיע לאיזון הראוי והמתאים למדינה דמוקרטית ומתקדמת.