יומן תרבות (14)

יום שלישי אחר-הצהריים. טיסת אל-על 320 נוחתת בשדה התעופה שארל דה-גול. מזג האוויר גשום וקר. הטמפרטורה נמוכה לעונה זאת של השנה, סוף מאי. אני מכינה מעיל גשם ומטרייה לירידה מהמטוס ומקווה בשקיקה לפגוש את העיר היפה בעולם. לחוות אותה בדרכי שלי, לגלות את כיכרותיה , סמטאותיה הצרות והחמודות, על יושבי בתי-הקפה הציוריים שלה, לראות תערוכות אמנות עכשוויות, לטעום מן המטעמים, המאפים ושלל מעדניות יה. פה חיו השמות שתמיד מעוררים בי יראה, רמבו ,ורלן, מלארמה, וג'ירודו, המשוררים הצרפתיים הגדולים, פה נוסדה התנועה הסוריאליסטית בראשות אנדרה ברטון ואנטונין ארטו. כאן פגש פיקאסו את דורה מאר.ופה הקימו האקזיסטנציאליסטים את מעוזם בראשות סארטר וסימון דה בובואר.

מונית קטנה שהוזמנה כבר מהארץ, מסיעה אותנו משדה התעופה אל מלון בוטיק קטן לא רחוק מכיכר שארל דה גול. הכיכר הידועה בפריז בו נמצא פסלו של הגנרל דה גול, אחד ממנצחיה החשובים של מלחמת העולם השנייה. אנו נוסעים דרך שדרות שאנז אליזה ושער הניצחון המפואר מתגלה לעיני במלוא הדרו.

באותו הרגע חוויתי חוויה על-חושית ויזואלית כפולה. מצד אחד ראיתי מול עיני את צבאות גרמניה המסודרים צועדים בסך דרך השער לכיוון השדרות האלגנטיות, הרחבות, הירוקות, כשהיטלר בראשם, ומאידך הגיח מול עיני הגנרל עם צבא צרפת והכוחות של הרזיסטנס האומרים צרפת משוחררת ופריז שלנו.

תודה לאל. פריז משוחררת, דמוקרטית וקוסמופוליטית. מיליוני תיירים מגיעים בכל שנה אל עיר הבירה לנפוש בה ולטייל בה. ויעידו השדרות , כשבצידן ניתן למצוא את חנויות המעצבים הצרפתים הגדולים, כמו לואי ויטן, בצד מקס & ספנסר, המבורגר, פיצה ופסטה ואף חנויות כמו זארה ו-H&M .

השדרות מלאות המון אדם מכול העולם, הולכים הלוך ושוב, יפנים וסינים, הודים וערבים, אמריקנים וצרפתים ובכול אלה מתעתע מזג אוויר של קר וחם, גשם ושמש, ושקיעה שמסרבת לשקוע עד תשע וחצי בלילה.

כשהגענו למלון היה עדיין מוקדם. כול אחר-הצהריים והערב היו לפנינו, הנחנו את המזוודות ויצאנו להתוודע אל סביבתנו. מצאנו בית-קפה קטן, שכונתי, שצעירים אחדים שתו בו בירה וגם יין.

ובעוד אנו מסתכלים סביב, ניסינו ללכוד את עינו הפקוחה של המלצר הצרפתי, שעד מהרה הביא לנו כוס שוקולד חמה.

חזרנו למלון הקטן שלנו, ולא לקח לנו הרבה זמן להיכנס אל מתחת לשמיכה המהודקת סביב למיטה ולשקוע בתרדמה.

למחרת קנינו כרטיסי נסיעה באוטובוס תיירים בעל שתי קומות. הוא סובב את העיר שעות אחדות וניתן היה לרדת ולעלות במשך כול היום בכול תחנת עצירה שלו.האוטובוס כשמו סיטי טור, מאפשר לתיירים חדשים וותיקים, לראות את העיר על אתריה המפורסמים והחשובים, מבלי לשבור את הרגליים. אפשר לשבת בקומה העליונה שלו ולקבל מראה טוב יותר על הפנוראמה שמסביב. כמו-כן בידיך זוג אוזניות ואפשר לשמוע בכול השפות את ההסברים המתאימים, שעובר בהם האוטובוס.ניתן אף להציץ במפת הדרך ולאתר את המקומות והמסלולים שאותם עושה האוטובוס.

ירדנו בתחנה ליד מרכז פומפידו.

בתאריכים שבין ה-22 במאי עד ה-2 בספטמבר, מתקיימת שם תערוכה מרשימה של אמן בשם SUMON HANTAI. זאת תערוכה רטרוספקטיבית של צייר העושה במלאכתו ארבעים שנה.הצייר הוא צרפתי שנולד בהונגריה ב-1922ולמד אמנות בהונגריה. אחרי המלחמה עבר לפריז.בתחילה נסחף לזרם הסוריאליסטי, אך פיתח אחר-כך את האבסטרקט בעבודתו. ב1960 פיתח שיטת עבודה מיוחדת. הוא קיפל את הבד לפני שצייר עליו.ואז צבע רק את החלקים הבולטים של הבד. בשיטה עיוורת זאת יצר 130 ציורים ענקיים משנת 1949 ועד שנות ה-90'.

שיטת עבודה זו העשירה ואף נתנה גוף לעבודותיו, אשר משפיעות בחשיבותן על עבודות רבות אחרות העוסקות באבסטרקט.

שנסונים, הומור ושירה

איזה תייר המכבד את עצמו אינו מגיע למונמרט? רובע האמנים וציירי הרחוב, ציירי הפורטרטים של התיירים המאוהבים בעצמם. סמטאות צרות ותלולות, בתי-קפה והמון צעירים שמחים ומנגנים.וכמובן הכנסייה הלבנה המיוחדת לרובע זה. אנחנו הלכנו לעת ערב אצל הארנב העליז.

מאז 1860 קיים קברט מיוחד כזה ברובע הציורי והעתיק של פריז. הוא נקרא הארנב העליז.

AU LA PAPIN AGIL. . הבית המיוחד הזה נשמר בקפדנות רבה, ומידי ערב מתקיימים בו שנסונים צרפתיים על-ידי זמרים ומשוררים מוכשרים, מנגנים ושרים. האור בחדר בו מתקיימים השירים, מועט מאוד, כמעט חשוך, יושבים סביב שולחנות עץ כבדים כ-25 איש ושותים שרי ברנדי עם דובדבנים, משקה הבית המחולק עם כניסת האורחים לחדר. האווירה היא צרפתית, שומרת מסורת השירים הצרפתיים, בלאדות, שירי ים ושירי אהבה, בחלקם ידועים לנו מתרגומים, כמו שירי בראסנס, ברל, שארל אזנבור ואחרים. הקהל משתתף בפזמונים החוזרים, גם מבלי להבין את מילות השיר.הערב מהנה מאוד והוא מזכיר לנו את גדולי זמרי צרפת, כמו:אידית פיאף ,איב מונטאן ואחרים. הקירות גם הם מפארים את הבית המיוחד ויש עליהם ציורים של האמנים הגדולים שישבו שם ושתו, כמו למשל מספר ציורים של טולוז לוטרק, פיקאסו ואחרים.

ביום אחר הלכתי לגדה השמאלית, שם בבניין העירייה התקיים קונצרט ג'אז נפלא. מי שאחראי לתרבות של האזור היא אשת ראש העיר האזורי- שכונתי, שמקיימת אירועי תרבות שונים, מזמינה את האנשים ולוקחת חלק פעיל בנושאים תרבותיים , שאינם עולים כסף. היא גם מנחה את הערב והכול בהתנדבות, מציעה תרבות ואמנות כעזרה לפעילות האדמיניסטרטיבית של בעלה ראש העיר.

בבית ליד בניין העירייה גרה השחקנית היפהפייה קתרין דנב, שלעיתים נראית יושבת באחד מבתי הקפה בסביבה (כידוע פריז מחולקת לרבעים שונים ובכול רובע שולט ראש עיר האחראי על החלק שלו בלבד, ועל כול ראשי הרבעים אחראי ראש העיר של פריז הגדולה).

כמו-כן מתקיימים קונצרטים קלאסיים בכנסיות השונות, בעיקר בסופי שבוע (אפשר למצוא את הזמנים באתר העיר).

שניתי את דעתי על הצרפתים. בעוד שבביקורים קודמים שלי בפריז, לא נענו לבקשות עזרה בהתמצאות בעיר, אלא אם כן דיברת צרפתית, הפעם הם דיברו באנגלית, היו חביבים ועזרו ברצון בכול, אשר נדרשו. היו סבלניים ואדיבים, מתורבתים ובעלי נימוסים. היה נעים לפגוש בהם, לראות את לבושם המוקפד, לשמוע את מנגינת השפה המצלצלת שבפיהם, את טעמם המשובח באופנה, אוכל, עיצוב, אמנות. בדמיוני פגשתי בקפה דה פלור ובקפה די מאגו, בסארטר ובסימון דה בובואר, ועוד היו אחרים שקבעתי איתם ולצערי היו עסוקים. אני מקווה לשוב שנית ולמלא כול היעדים והחלומות הקטנים שהבטחתי לעצמי בביקור הזה, ונותרו בפי כבגט שלא סיימתי לאוכלו.