האם חברי הכנסת של המפלגות הערביות נשבעו אמונים לפרלמנט של מדינת פלשתין? לפחות כך נראה לפי פעילותם בשטח. אז אחרי חנין זועבי והמרמרה קיבלנו את השתתפותם של ח"כים ערבים בהפגנה בוואדי ערה נגד הריסת מבנים בלתי חוקיים באזור ובגיזרה הבדואית.
דומה שכנציגי בית המחוקקים היה עליהם להיאבק נגד הפרת החוק הסדרתית במגזר הערבי. במקום זה הם תומכים בכל ההפגנות נגד המדינה, ואף לא מחו נגד יידוי אבנים בשוטרים. הגדיל לעשות ח"כ באסל גטאס, שקרא להפוך את המקום לכיכר תחריר. אתם שומעים טוב? ועוד לא אמרנו מילה על החרמת הגיוס לצה"ל של הערבים הנוצרים.
השאלה היא מה הם עושים עדיין בכנסת ישראל, שאליה נשבעו אמונים. הגיעה השעה שיילכו לעזה. ובא לציון גואל.
אנרכיה ברשת
חקירת המשטרה העלתה כי הרוצח דניאל מעוז הסתייע, בין היתר, באתר המצמרר של האינטרנט "איך לרצוח את הוריך מבלי להיתפס".
עם כל הכבוד ל
חופש הביטוי, השאלה היא כיצד מאפשרים לאתר קטלני מסוג זה לפעול? האם אין שום גבולות אנושיים למִרשתת? האם הכל פרוץ לכל פסיכופת מהליגה הנמוכה ביותר, בדומה למעוז? ומדוע אין אכיפה משטרתית בינלאומית על סגירת אתרים שפלים דוגמת אתר זה, המעודד לרצח כפול של מולידיך, ועוד להימלט מזרועות החוק?
האומנם הגלשת וגם רצחת, גם ירשת ולא נתפסת?
תגמול חיובי
ח"כ מאיר פורוש, מיהדות התורה, טוען שראוי לתגמל את בתי הספר הנקיים מאלימות. ובעצם למה לא? בדיוק כפי שמחלקים פרסים לעובדים או לחיילים מצטיינים (ולדעתי יש לתת פרסי עידוד גם לנהגים מצטיינים), כך ראוי להזרים משאבים כספיים מיוחדים לבתי ספר לא אלימים, כגמול על התנהגות נאותה. ראוי היה אפוא שמשרד החינוך, הנושא את הדגל החינוכי, יאמץ את הרעיון.
אז למה בכל זאת שר החינוך,
שי פירון, מתנגד? האם משום שהמציע הוא ח"כ חרדי? ואולי משום שאז תתגלה האמת העירומה, הפער ברמת האלימות בין בתי הספר החרדיים, החפים ממנה, ויכולים לשמש מודל חיובי בנושא, לבתי הספר הכלליים שבהם האלימות גואה.
יתר על כן, פירון דבֵק בדעתו השמרנית שיש לתגבר את התקצוב לבתי הספר החלשים, שהם מקור האלימות. האומנם? דומני שלא צריך להיות שר כדי לדעת שהאלימות היא כבר מזמן נחלתם של בני הטובים (שרבים מהם נמנים על מצביעי מפלגתו), לא פחות מתלמידי האוכלוסיות החלשות. אז כדאי שתתעדכן כבוד השר.
הפעוט הוא לא חפץ
בעקבות שיכחת התינוקת ברכב, שהסתיימה במותה, ומקרים טרגיים דומים שאירעו בעבר, הוצע להשתמש באמצעי זיכרון טכנולוגיים ובאמצעים טכניים אחרים למניעת התופעה.
אולם דומני כי מעֵבר לפתרונות הטכניים מדובר בסוגייה עקרונית וחינוכית ממדרגה ראשונה שיש בה כדי להדאיג את כל הגורמים הנוגעים בדבר בפרט, ואת החברה הישראלית בכלל. עם כל הכבוד לעידן הטכנולוגי, השאלה היא כיצד הורים מסוגלים לשכוח את ילדם ברכב, כאילו מדובר היה בחפץ, שכל שיחת פלאפון מסוגלת להסיח דעתם ממנו. חמור מכך, אפילו ארנק או סמארטפון הם יחזיקו צמוד אליהם, ולמרבה האבסורד יש להם פחות סיכוי להישכח מילדם שהוא יצור אנושי חי, בשר מבשרם. לאן הגענו?
סניגורן של ישראל?
כמו תמיד, טורו העיתונאי של ידידיה מאיר, הרווי בניחוח יהודי, הוא מרתק, מקורי ובעל סקופים חדשניים בעיקר בכל הקשור לעולם היהדות. דומה שעל-פי תפיסת החסידוּת הכותב מלקט ניצוצות יהודיים במחוזות רחוקים ביותר ואצל ידוענים המזוהים כחילונים למהדרין, ודן אותם לכף זכות.
רוצים דוגמאות? בבקשה. השיינקאים והשירה החסידית, החילונים והסליחות בכותל, הזיקה היהודית של ענת גוב,
ציפי לבני וחלת ויזניץ' המיתולוגית, ואיך לא,
אמנון דנקנר וזיקתו ההדוקה לחזנות ולעיר הקודש ירושלים. האם העיתונאי הנכבד הוא ניצוץ של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סניגורן של ישראל, בעולם התקשורת של דורנו?
והפעם - אחרי הבלטת התווית היהודית אצל יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, ואצל בוגרי התיכון הרוסיים 'קול רינה' - על הכוונת נשיא המדינה בכבודו ובעצמו, הרחק מזרקורי חגיגות הוועידה המתוקשרות והראוותניות, בנאום יהודי כמיטב המסורת במסיבת שבע ברכות חרדית. ובכל זאת, אסיים בנקודת ביקורת. הנשיא מדבר על חשיבות הרוח, לעומת עולם החומר. אז איך זה שהוא שיאן הבזבזנות בתולדות מוסד הנשיאוּת הישראלי?
פסוקו: לאחל עד מאה ועשרים לפרס? קטן עליו.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
