פסילת השגות מארנונה בעילה פרוצדורלית

חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 קובע כי "מי שחוייב בתשלום ארנונה רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה". עוד קובע החוק כי באם "לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום - ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה".

חברה בעלת נכס בעכו הגישה ב 21.5.2012 השגה על שומת הארנונה שהוטלה עליה. בתשובתו דחה מנהל הארנונה את ההשגה זאת 116 יום לאחר הגשתה. לכאורה, לאור לשון החוק, הואיל והתשובה נתנה לאחר התקופה המקסימאלית הקבועה בו, ההשגה הייתה אמורה לידון, אך לא כך היה במקרה שהגיע לביהמ"ש המחוזי בחיפה.

בערעור שנדון כאמור במחוזי טענה העירייה כי ההשגה התקבלה אומנם במועד, אך הגיעה למשרדו של מנהל הארנונה לאחר תקופת ההשגה, ומכאן שדינה, מטעם פרוצדוראלי זה, להידחות. לאור האמור נסב הערעור על הסוגיה ממתי יש להתחיל ולמנות את תקופת ההשגה, האם מהמועד שההשגה הגיעה לעירייה או מהמועד שההשגה הגיעה בפועל לידי מנהל הארנונה?

בפס"ד שניתן ב-30.6.2013, דחה ביהמ"ש את הערעור תוך שהוא נשען על מתן פרשנות דווקנית ללשון החוק, לפיה נישומים חייבים להגיש את ההשגה "לפני מנהל הארנונה", ובלשון ביהמ"ש "על הנישום מוטלת החובה להגיש את ההשגה למנהל הארנונה ולא לכל גורם אחר בעירייה, ובהתאם לכך, על מנהל הארנונה להשיב להשגה תוך 60 יום מהמועד שהוא, הוא, קיבל את ההשגה לידיו". תימוכין לכך מצא ביהמ"ש גם בשלושה פסקי דין של ביהמ"ש המחוזי בחיפה (לעניינים מנהלים), בהם נתנה החלטה דומה.

מעיון במובאות שבפס"ד עולה כי רק באחד מהם ניתן הסבר לרציונל שעומד בבסיס הפרשנות הדווקנית, לפיו נקבע: ".. יהא זה בלתי הוגן (כלפי הציבור, שכן כספי הארנונה הינם בסופו של דבר כספי הציבור) ובלתי ראוי "לקנוס" את מנהל הארנונה בשל נסיבות שאינן תלויות בו, ונדמה לי כי המחוקק לא התכוון לתוצאה שכזו. חישוב מנין 60 הימים מרגע שההשגה מתקבלת ברשות המקומית (אך לאו-דווקא לידי מנהל הארנונה) ועד המועד שבו מקבל האזרח את התשובה יביא לתוצאה בלתי סבירה ובלתי ראויה זו (שהרי למנהל הארנונה אין כל שליטה על גורלו של מכתב ההשגה לפני שהוא מגיע אליו או מרגע שהוא יוצא מרשותו)" (ה"פ (חי') 1290/98 א.גרוסמן ובניו בע"מ נ' עיריית תמרה). האם אכן, בכל הקשור לדיני המצאה, מנהל הארנונה הנו אישיות משפטית המובחנת מהרשות המקומית וכך גם הדין החל עליו?

מעובדות פס"ד עולה כי ההשגה שהוגשה ללשכת ראש עירייה ב 21.5.2012 הגיעה למנהל הארנונה רק ב-31.7.2013, דהיינו 54 ימים לקח להשגה להגיע לייעודה. כל זאת בעירייה שרוב משרדיה שוכנים בבניין בן ארבע קומות בעיר. מעבר לשאלת הסבירות הנראית כמתבקשת, פס"ד זה מעורר דיון בשאלת דיני המצאה ברשויות המקומיות.

בכל הקשור להמצאת מסמכים לעירייה בהליך משפטי, נקבעה בפקודות העיריות, בסעיף 340, הוראה לפיה ".. והמצאת הזמנה או צו או כל מסמך אחר לראש העירייה או למזכיר יראו כהמצאה בת-פעל לעירייה". לאור לשונו הפותח במילים "על-אף האמור בכל דין", ניתן היה להניח כי גם בהליכי השגה וערר, שהנם מעין משפטיים, תחייב הקוגנטיות של סעיף זה, לדון בהשגה. ברם, לא כך היא ולמרות שכאמור פס"ד עוסק בהמצאה, הוא אינו מאזכר את ההוראה האמורה, ואף יתכן שיש לקרוא אותו כך שבין דברי חקיקה אלה, בכל הקשור להמצאה, קיים הסדר שלילי.

אומנם, הדעה הרווחת היא שרשויות מקומיות פועלות באורח הוגן, וככאלה הן נהנות מחזקת חוקיות המנהל, אך נראה כי פס"ד זה, לאור נסיבותיו, יוצר שלא מרצון, בכל מקרה שהשגה לא תוגש אליו פיזית, פתח נוסף להעלאת טענת דחייה פרוצדוראלית לפיו יטען כי למרות שההשגה הגיעה לעירייה במועד היא התקבלה אצל מנהל הארנונה לאחר תקופת ההשגה. לאור זאת, ועד שלא תקבע בנושא הלכה מחייבת, מוטב שמחזיקים המבקשים להגיש השגות יקפידו להגישן פיזית למנהל הארנונה בהמצאה מלאה.