במבחן התוצאה האם חיי אדם שווים שנת מאסר אחת בלבד? לפחות כך נראה על-פי העונש שקיבל נהג המשאית, מוחמד אלג'בור, שנשלח רק ל-5 שנות מאסר על דריסתם למוות של חמשת בני משפחת דהן מבאר שבע.
נדמה לי שהעונש הזה מהווה דוגמה מייצגת לקלוּת הבלתי נסבלת של הענישה על עברייני תנועה בכלל. מעבר לכך הוא מצביע על הצורך הדחוף בשינוי חקיקה בתחום הספציפי של גרימת מוות ברשלנות, שבו הורשע הנהג. לגודל האבסורד, גם הנהג שדרס למוות את בני הזוג רווה מחיפה, לפני מספר שנים, קיבל 3 שנות מאסר בלבד.
לא יתכן שהעונש המקסימלי על עבירה זו יהיה חמש שנות מאסר בלבד, כאשר מדובר בקטילת חיי אדם בכביש בכלל (עונש קל יותר מאשר על עבירות רכוש!) ובקטילתם של מספר אנשים בפרט. המבחן לענישה צריך להיות מבחן התוצאה - על-פי חומרת התאונה. חומרת העונש צריכה לשקף את חומרת העבירה על-פי קריטריון זה, ובכך גם לשמש גורם הרתעה למניעת התאונות הבאות. לתשומת לב המחוקקים בכנסת.
עלה תאנה
שר האוצר,
יאיר לפיד, התפאר, איך לא, כי לראשונה בתולדות 65 שנות המדינה, נחקק חוק לגיוס חרדים. מה שהוא לא מגלה, שמדובר בעלה תאנה כדי לכסות על כל הגזירות הכלכליות, שהן בניגוד גמור להבטחותיו ערב הבחירות. מה הפלא שהגזירות הללו העלו את קצפו של העם בכלל, ושל ציבור בוחריו בפרט.
אולם מתברר שהציבור הרחב לא קונה את עלה התאנה הזה. הוא חכם מדי כדי שאפשר יהיה לעבוד עליו. וההפגנה נגד המדיניות הכלכלית של השר בלב העיר תל אביב תוכיח. אי-אפשר לשקר לכל העם כל הזמן כבר אמרנו.
להכות בכיס
כאילו לא די באובדן חיים ממחלות, בצבא, בתאונות קטלניות, או ברצח על-רקע פלילי ולאומני, נחתה עלינו מכה חדשה - מוות של פעוטות שנשכחו ברכב.
דומה שהעובדה המדאיגה היא, הקלוּת הבלתי נסבלת, שֶבָּה אפשר לשכוח תינוקות ברכב (אולי יותר מפלאפונים), ושזקוקים לאמצעים טכניים לתזכורת על קיומם במושב האחורי.
אולי מה שלא יעשה האינסטינקט ההוֹרי, שלא עוזר די במקרים אלה, תעשה, כפי שהמציאות מוכיחה למרבה הצער, המכה בכיס? הגיעה אפוא השעה להטיל בחוק קנסות גבוהים על אותם הורים (בעיקר אבות) השוכחים את ילדם ברכב.
ועל הדרך גם עונש מאסר לא יזיק.
לתשומת לב המחוקקים בכנסת.
על ראש הגנב
דומה שהשלט "100% חוקי", המתנוסס על מארזי הקטורת בפיצוציות, יש בו כדי להדליק נורה אדומה ולעורר חשד לגבי חוּקיוּת המשלוח. כך גם השלט המוצג בכניסה של חנות שירות המשלוחים "הכניסה אסורה ללא ליווי של נציג החברה", אומר דרשני. האין זאת אלא שעל ראש הסם בוער הכובע?
ובאשר לחוק: מדוע אין מחוקקים חוק כללי אחד, האוסר על מכירת כל חומר העלול להיות מסוכן לציבור, שייכלל בהגדרה רחבה של 'סמי פיצוציות'? נראה לי שהדבר ייַתר את הצורך בחוקים פרטניים, והתאמת החוק לרכיבי הסם (שגורם לעקיפת החוק, ולהערמתו, על-ידי הכנסת רכיבים אחרים), ולפישוט הליכי החקיקה.
יתר על כן, גם בפיצוציות, כמו באתרי המכירות של האינטרנט, על השוטרים להיכנס בלי מדים, המבריחים לא פעם את הבעלים, ולהתחזות לקונים, וכך ללכוד את המוכרים של הסמים.
להזדקן בכבוד
אין ספק שבעידן של הֲדָרַת זקנים, כשהזקנים הפכו לנטל כספי וחברתי על המדינה (ולא רק על חֶברות הביטוח), אשר קיומם נמדד בעלויות (זוכרים את התבטאותו של אישיות בכירה בנושא?) , והמושג 'להזדקן בכבוד' הפך אצל רבים, למרבה הצער, למטבע לשון בלבד - הגיעה השעה לשינוי מדיניות שתהווה משב רוח מרענן מול רוחות האופנה הנושבות במחוזותינו.
ראוי להחזיר את הכבוד האבוד של הציווי 'והדרת פני זקן' לחברה. כדאי לזכור שהצעירים של היום יהיו הזקנים של המחר, וכי ההנאה הקיומית של החיים זו לא מילה גסה. יש צורך בהגברת המוּדעות של הציבור לזכויות הזקן.
בהקשר זה ראוי לציין מדרש יפהפה של חז"ל, המספר על נכד שיחס אביו לסבו היה לצנינים בעיניו. מה עשה? כשאביו אמר לו למצוא מעיל ישן במחסן לסב הקופא מקור בחורף, קרע את המעיל המרופט לשניים, באומרו לאב הנדהם שאת מחצית המעיל הוא שומר לו לכשיזדקן. כוחה של המחשה כבר אמרנו?
מתכון לאהבה
כידוע בית שני חרב בגלל שנאת חינם, והתיקון יהיה על-ידי אהבת חינם. אולם איך אפשר לצוות על רגש האהבה? אז הִנה מתכון בדוּק לאהבה, מבית מדרשו של הרב דסלר זצ"ל.
כולנו יודעים שנותנים למי שאוהבים - לרעיה, לילד, לחבר. אולם הרב מגלה לנו את הסוד ההפוך: הנתינה היא המתכון לאהבה. וזו התשובה לשאלה איך לאהוב כל אדם, גם אם אין לנו נטייה טבעית לכך? התשובה היא לתת לו - פיסית, רגשית ומעשית . די אפילו במילה טובה וחיוך לזולת כדי לחולל את המהפכה בלבנו. נַסו והיווכחו!
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
