ההפגנות עשו את שלהן - הן יכולות לשבת

בתחום הזה, כמו בתחומים אחרים, כמו כלכלת הבית, אין משל דומה יותר מאשר של השמיכה. זה הגודל שלה. ואתה חייב להחליט את חשוב לך לכסות את הראש או את הרגלים. אם תמתח אותה יתר על המידה היא תיקרע. זה הכלל במשק בית וזה כלל ברזל במשק המדינה. פשוט מאוד.

אשר לחלוקה נכונה של המשאבים, התייחסתי בשעתו לנושא וכתבתי בין השאר: "מסגרת אחרת של המאקרו הוא הפניית המשאבים הלאומיים למטרות לא ראויות. משאבים אדירים מופנים להתנחלויות, שאת חלקם נאלֵץ לעזוב. לא מדובר רק בתחום הדיור, שגם כאן הבנייה לא רק גדולה יחסית לבנייה בקו הירוק אלא גם מסובסדת במידה ניכרת. מאות אלפי שקלים מוצאים על כבישים בנתיבי ההתנחלויות אשר משרתים קומץ תושבים בהשוואה לכבישים בישראל. מערכות חינוך מועדפות, מוסדות ציבור (כפי שציינתי במאמר שלי, "בין קריית ארבע לקריית שמונה"), זה לא בא על חשבון דבר אחד בלבד - כמו דיור - אלא על חשבון כול התחומים שקשורים ברווחתם של אזרחי ישראל.

אתמול, בפרסום של מבקר המדינה, צוין בין היתר כי התושבים בהתנחלויות לא שילמו במשך שנים דמי חכירה שמצטברים לחמישים מיליון שקל לשנה, כלומר מאות מיליונים במשך שנים. זאת בשל רשלנות של המנהל האזרחי ומשרד האוצר.

עוד מסגרת שראויה לפרימה הוא תקציב הביטחון, שחלקו הארי הולך לכוח אדם, ולאו-דווקא לכלי מלחמה. זאת פרה קדושה שמזמן ראויה לדיון ציבורי. וכל מי שמנסה לרדת לשורשי הבעיה, לא יכול להתעלם אצלנו מן ההיבטים האלה. ועוד פרט מאיר עיניים. על-פי נתונים שונים, המשכורת של מפקדים בכירים בצה"ל עלתה ב-14 השנים האחרונות ב-94% ואילו השכר הממוצע במשק עלה ב-27% בלבד. דוגמה בולטת לא רק לחוסר שוויון משווע אלא להוצאות כספיות מופרזות על חשבון הוצאות למטרות חיוניות יום יומיות של האזרח.

אשר לנושא הביטחון. העובדה שראש הממשלה שוב הוציא את הגרעין האירני מן המגירה, מלמדת כי הכתובת היא לא רק אמריקה, אלא גם בתוך הארץ, בין היתר נגד תנועות המחאה. אנו חיים באיום מתמיד ולכן יש לשמור על צבא חזק על חשבון דברים אחרים. אני מוכן להיות שוטה הכפר ולומר שהאיום האירני גדול לאין ערוך כלפי העולם הערבי, ובעיקר כלפי סעודיה ומדינות המפרץ, וגדול יותר כלפי האינטרסים האמריקניים הגלובליים, מאשר כלפינו, אף שאנו קרובים יותר לאירן. כאילו בעידן של היום המרחק קובע, או "המשלט" של פעם, או מרום החרמון, "העיניים של המדינה", או תותח בהשוואה לטילי שיוט. מה שמזל"ט לא רואה - לוויין רואה. אך ביבי מנסה להדביק אותנו בפחד הזה שעליו נחיה בארץ הזאת. והוא, הפחד, התשובה לכול המדווים החברתיים, הכלכליים, המוסריים, ביטחון הפנים ועוד.

בימים האחרונים עלה נושא המס הנדיב שמוענק לתאגידים בינלאומיים. גם לבי כבד, אבל הסוגיה מורכבת מאוד. יש לנו מתחרים בעולם, ותאגידים אלה מעסיקים רבבות עובדים בישראל. עם כול הטענות הצודקות כלפיהם, הם מביאים ליצוא ומעסיקים הרבה כוח אדם, מהם כוח אדם שגם הוא עלול לברוח יחד עם התאגידים. לא הם שורש הבעיה.

אני רואה לנכון לציין כי גם בעקבות הפגנת ההמונים לפני שנתיים, הערתי שראיתי מעט שלטים בנושא ההתנחלויות ותקציב הביטחון. וזה לא היה מקרה. שכן מארגני ההפגנות ובראשם דפני ליף רצו קונצנזוס, ובנושאים אלה אין קונצנזוס. בדיוק כמו שאין קונצנזוס בכנסת, אבל בתחום הפרלמנטארי עושים את המלאכה, פחות טוב או יותר טוב, שם נמצאת נציגות הריבון - העם.

וכאן ברצוני להדגיש כי גם בפן הזה, תנועת המחאה לא עמלה מספיק כדי להגיע לקהל באמצעות התקשורת. ניקח לדוגמה את השידור הציבורי אשר לפי החוק חייב "לשקף את הדעות שרווחות בציבור". מדוע אין לתנועת מחאה דוברים אשר יתייצבו מול הכתב הצבאי של ערוץ 1 כאשר הוא משמש פה לראשי צה"ל ומערכת הביטחון מה יקרה אם יקוצץ התקציב. היה פעם בערוץ זה גם פרשן צבאי, יואב לימור, שהיה פרשן מעולה, ודחקו אותו החוצה. או להעמיד מול הפרשן הכלכלי, החברתי מאוד, עודד שחר, מישהו שיאמר מה צריך לעשות, שכן שחר מותח ביקורת על מה שלא נכון ואינו קובע מה כן נכון. הוא יעסוק בנמלים, בעבודה המאורגנת, בעוולות, אבל מתרחק כמטחי טיל שיוט מנושא הביטחון וההתנחלויות. את הנושאים השנויים במחלקות הוא משאיר לזירת הלודָרים של "פוליטיקה". לכך נוסף השבוע איום אחר, והוא מצד האיחוד האירופי שההסכם שלו עם ישראל לא יכלול מוצרים המיוצרים בשטחים הכבושים. נוח לו לשידור הציבורי שיש דפני ליף אחת, ולא צריך לשבור את הראש בהבאת מומחים כלכליים פוליטיים שחולקים על מדיניות הממשלה. זה גם. כישלון מהדהד גם של האופוזיציה הפוליטית. באנגליה לדוגמה יש דוברים בכול תחום לאופוזיציה מול השרים בממשלה, ונראה את הבי.בי.סי שלא נותן להם פתחון פה. לא נראה זאת כי יש להם מקום מכובד בכול השלוחות של השידור הציבורי הבריטי.

ומה עם אותו גורם "זניח", ששמו שלום, אשר אם יבוא לא ישים קץ מיידי לעיוותים החברתיים כלכליים אבל יביא לפחות לתיקון חלקי מיידי של המצוקה הכלכלית. לא ראינו הרבה שלטים על אותו "שלום" - מילת הברכה של הישראלים, שמעוררת "פחד" אצל רבים מהם. עכשיו אנו שומעים ציוץ של זמיר (ג'ון קרי ברבת עמון, שיש התקדמות לקראת השיחות), ובנושא כה חשוב ומכריע כמו השלום, אשר ללא ספק יניב בשלב זה או אחר תוצאות חברתיות וכלכליות - על כך שמענו מעט. גם לא מדפני ליף - כדי שלא לקלקל את הקונצנזוס.

במאמר "הכמיהה הישראלית לא-סיסי" כותב הפרשן הפוליטי של הארץ ארי שביט: "מדוע נגנבה המחאה החברתית של 2011? בדיוק משום כך כי בישראל לא נמצא לפני שנתיים גנרל שיממש את מרי רוטשילד כפי שא-סיסי מימש את מרד תחריר, ומשום שהמורדים הישראלים לא ידעו לממש את מרידתם באופן דמוקרטי. בעוד הפגנות המחאה היו מרשימות, תרגום המפלגתי שלהם היה עלוב".

בשעתו הזכרתי את המלצתו של "דני האדום", בפני סטודנטים ישראלים, לכך שלהשפיע בכול מקום אפשר אך ורק בזירה הפוליטית. בספטמבר 2011 דניאל כהן בנדיט ("דני האדום:) בא לארץ על-רקע המחאה החברתית. הוא, שהנהיג בשנת 1968 את מחאת הסטודנטים הגדולה בצרפת וכיום הוא חבר בפרלמנט האירופי מטעם מפלגת הירוקים, המליץ בפני הסטודנטים לפנות לפוליטיקה משום שרק משם הם יוכלו להשפיע. והוא צדק.

המפלגות, על כול הרע והנכלולי שבהם, הן בסיס לדמוקרטיה. מדינה ללא מפלגות יכולה להיות הכול, אבל לא דמוקרטיה. ואשר לפזילה הזאת כלפי הכול, ראינו אותה במערכת הבחירות כאשר שלי יחימוביץ', מנהיגת מפלגת העבודה נמנעה בהתמדה מלגעת בנושא ההתנחלויות או תקציב הביטחון בתקווה שתמשוך מצביעים מן הימין, כאלה שבוחלים בשותפות עם "ישראל ביתנו". היא אכזבה והכזיבה, ואיבדה כמה מנדטים.

זהו בדיוק מה שעושה דפני ליף, אלא שליף היא לא נציגת מפלגה והיא לא צריכה לתת את הדין. כול מה שהיא רוצה ועושה זה לקבל במה וזאת היא מקבלת. ובמה היא דבר חשוב להעברת מסרים. אני רוצה להדגיש כי העובדה שבהפגנה, או בעצרת הזיכרון, השתתפו 3,000 איש אינה מעלה ולא מורידה. הייתי כותב זאת אילו השתתפו 330,000 איש. זאת הפגנה צודקת, משקפת תסכול אמתי, כאב, מרורים וחרדה לעתיד. אבל הפגנה היא לא עשייה, היא הדרך אל המטרה ולא המטרה. לכול היותר המוחים והמפגינים יוכלו לשמש שדולות לחברי הכנסת שמנסים לשנות את המציאות. אבל גם שדולה צריכה להתארגן. הפגנה ומחאה אינם פעמון. נזכרתי בשירו של נתן אלתרמן, ללחן של משה וילנסקי, ששרה שושנה דמרי, ועיקרו, שבפעמון, צריך לצלצל פעמיים כדי שדלתות הלב תיפתחנה. הנה הפזמון החוזר:

צריך לצלצל פעמיים,
צריך לחכות רגע קט,
ואז נפתחות הדלתיים
ואז נפגשים במבט

ואכן הפגנה אינה פעמון, ואלה בפנים - אוזניהם אטומות. הפוליטיקה, דפני ליף ואוהדיך, היא לא בפייסבוק, ובכך באותם "פנים" אעסוק ברשומה הבאה.